בית המשפט העליון קבע בפסיקתו, כי מטרתו של הדיון בבקשת ההסגרה אינה להכריע באשמתו או בחפותו של הנאשם, אלא אך לקבוע אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום. על-כן, סתירה בעדויות אינה צריכה בירור בשלב זה, ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן. ככלל, על המדינה המבקשת לצרף לבקשת ההסגרה את כל החומר הראייתי הרלוונטי המצוי בידיה כדי להציג לפני בית-המשפט הדן בבקשת ההסגרה מכלול ראייתי שלם. עם זאת, דרישה זו איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה-המבקשת לקראת משפטו של המבוקש, כתנאי לכך שניתן יהיה להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא, דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו. עוד נפסק כי רק בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או, במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה, לא ייעתר בית-המשפט לבקשת המדינה ולא יכריז על פלוני להיותו בר הסגרה מכוח סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, שלפיו אין מסגירים אדם אם מעשה ההסגרה יפגע בתקנת הציבור של ישראל.מעצרדיוןהסגרה