מהי עוולת התקיפה ?

עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968: "23. תקיפה (א) (ב) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ג) (ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק". יסודות העוולה: : 1. שימוש בכוח מכל סוג שהוא 2. במתכוון - יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); 3. נגד גופו של אדם - יסוד פיזי; 4. ע"י הכאה, נגיעה הזזה 5. שלא בהסכמת אדם. תביעה נגד שוטר על תקיפה - פיצויים כספיים ? : פסק דין : מבוא 1. זו תובענה בנזיקין. בכתב התביעה נגד שוטר על תקיפה עותר התובע לחייב את הנתבע לפצותו בסך 70,000 ש"ח בגין עוולות תקיפה, רשלנות והפרת חובה חקוקה, שעוול כנגדו בעת שהנתבע שימש כקצין משטרה בירושלים. 2. בגין המעשים המיוחסים לנתבע, שבוצעו על ידו ביום 12.7.89 במזרח ירושלים. הוגש כנגד הנתבע כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 1192/90). ביום 9.4.91 הורשע הנאשם, על ידי כב' השופטת ד' וכסלר, בשתי עבירות שיוחסו לו בכתב האישום: תקיפה, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ושימוש לרעה בכח המישרה, עבירה על פי סעיף 280 לחוק הנ"ל. על הנתבע נגזרו 3 חודשים של מאסר על תנאי למשך שנתיים וכן קנס בסך 2,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. פסק הדין הפלילי הוגש כראיה מטעם התובעת על פי סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971. 3. הנתבע שלח הודעה לצד השלישי - מדינת ישראל, בטענה כי היא זו שצריכה לשאת באחריות על התנהגותו ולשלם פיצוי לנתבע באם ייפסק סכום כלשהו. ב"כ הצד השלישי טען כי אין על המדינה אחריות כלל. 4. ביום 9.11.99 הודיע ב"כ הנתבע כי אין הרבה מחלוקות עובדתיות בין הצדדים וכי יש מקום לסכם את גובה הנזק וגובה האחריות של צד ג' בנושא. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ובו פירט את השתלשלות הענינים מנקודת מבטו וניתן צו לסיכומים בכתב. העובדות 5. לעיקרי העובדות אין מחלוקת בין הצדדים ואלו באו לידי ביטוי גם בהכרעת הדין שניתנה על ידי כב' השופטת ד' וכסלר (פורסם בפסקים תשנ"א (ב) עמ' 518), ואשר נתנה אמון מלא בגירסתו של התובע לקורות אותו באותו יום. לפיכך, נביא הדברים בלשונו של התובע, כמפורט בתצהיר עדותו הראשית, אשר עליו לא נחקר. "2. אני יליד 1968, תושב העיר ירושלים ובזמנים הרלוונטיים לתביעה נגד שוטר על תקיפה הייתי סטודנט למשפטים בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים בירושלים . 3. מאיר דאהן, (להלן: "הנתבע"), הינו שוטר לפי עיסוקו ובזמנים הרלוונטיים לתביעה נגד שוטר על תקיפה היה קצין במשטרת ישראל ומפקד צוות סיור באיזור מזרח ירושלים. 4. ביום 12/7/1989 בשעה 08:15 או בסמוך לכך הגעתי לרח' הארון אלרשיד אשר במזרח ירושלים, שם פגשתי שניים מחבריי אשר עסקו בניסיונות להכנסת דלק לרכב - השייך לחברם - דרך צינורות הדלק שבתא המטען האחורי, שכן המפתח של מכסה הדלק אבד. 5. לבקשת חבריי, עזרתי להם בפירוק הברגים של צינורות הדלק שבתא המטען האחורי. 6. בהיותי עוסק בפירוק הברגים, ובעת שהיה ראשי בתוך תא המטען האחורי של הרכב הופיע הנתבע שהיה לבוש במדי משטרה ושאל: "של מי הרכב". 7. לשאלת הנתבע עניתי כי הרכב שייך לאחד, ספר, שמספרתו בקרבת מקום. זאת השבתי כשראשי בתוך תא המטען האחורי של הרכב. 8. לפתע, משך אותי הנתבע מראשי ומבגדיי ואמר לי: "כשאני מדבר אליך, אתה תעמוד ישר, תסתכל לי בפנים ותענה יפה." 9. שאלתי את הנתבע אם קיימת חובה עליי לנהוג כמצוותו. תשובתי, ככל הנראה, לא מצאה חן בעיני הנתבע אשר השיב: "אתה רוצה להתפלסף" וביקש ממני לעלות לטרנזיט. 10.שאלתי את הנתבע אם הוא מעכב אותי או עוצר אותי וכן לאן הוא מתכוון להוביל אותי, ולכל השאלות הנ"ל השיב הנתבעת בתמצית: "תשתוק". 11.נגררתי בכוח ע"י הנתבע ושוטר נוסף שהוזעק לעזרה, נלקחתי לעבר הטרנזיט, נדחפתי בכוח לעבר הדלת האחורית של הטרנזיט, ראשי נחבט בדלת האחורית של הטרנזיט, ולאחר מכן הועליתי לספסל האחורי של הטרנזיט. ליד התובע ישב שוטר שלישי שהיה בצוות הסיור. כל האירוע שתואר לעיל התרחש לעיני ולמראה עשרות רבות של תושבי מזרח ירושלים אשר מכירים אותי היטב. 12.התובע הורה לנהג הטרנזיט להתחיל בנסיעה לכיוון רח' סלאח א-דין. כשהרכב הגיע לפינת רח' סלאח א-דין, הורה הנתבע לנהג הטרנזיט לעצור והוא החליף מקומות עם השוטר שישב בספסל האחורי. עם כניסתו של הנתבע לספסל האחורי לידי, נתן לי 2,3 אגרופים בפנים ואמר לי: "אני אראה לך מה זה חוקי. חוק זה אני. השוטר הוא החוק". הנתבע הורה לנהג להמשיך בנסיעה לכיוון שער מנדלבאום. לאורך כל הנסיעה קילל הנתבע אותי, היכה אותי הן בידיו והן ברובה שהחזיק בידו. כן התבטא הנתבע אלי בצורה משפילה ובין היתר אמר לי כי הכין לי קבר וכי בדעתו לקבור אותי. עוד אמר לי הנתבע כי הוא רוצה לחתוך אותי לחתיכות ולזרוק את בשרי לכלבים אך לאחר מכן תיקן עצמו ואמר כי הוא מפחד שהכלבים יקיאו מפני שבשרי "מזוהם" - כהגדרתו של הנתבע. עוד אמר לי הנתבע כי אני ערבי וכי בעיניו ערבי הוא בדרגה נמוכה מכלבים וכי המקום שלי אינו בישראל כי אם בירדן. 13.תוך כדי הנסיעה, המכות, האגרופים וההשפלות, ביקש הנתבע ממני תעודה מזהה. מסרתי לנתבע תעודה מזהה ובתוכה כרטיס סטודנט. לשאלת הנתבע השבתי כי אני לומד משפטים. תשובה זו עוררה את חמתו וזעמו של הנתבע אשר התפרץ לעברי והחל לקלל אותי, את הפקולטה בה אני לומד וכן לקלל את המרצים שלי אשר לגישת הנתבע, גורמים לכך שאדבר כמו "יהודי". זעמו של הנתבע היה גם בשל אמונתו (!) כי הלימודים שלי ממומנים בחלקם ע"י הנתבע עצמו בהיותו משלם מיסים! 14.הטרנזיט הגיע לדרך עפר מערבית משער מנדלבאום ואז ביקש הנתבע דרך מכשיר הקשר שהחזיק מידע מהמוקד אודותי. כעבור מספר דקות קיבל הנתבע תשובה בקשר כי אין אני מבוקש. בשלב זה ביקש הנתבע ממני לרדת מהטרנזיט והוא הסתלק מהמקום. 15.מיד לאחר שננטשתי, חזרתי לכביש הראשי, עצרתי מונית ומיהרתי לחדר המיון של בי"ח הדסה הר הצופים. 16.בבית החולים הדסה הר הצופים נעשו לי בדיקות רפואיות שבעקבותיהן ניתן לי טיפול רפואי ושוחררתי לביתי עם הוראות למנוחה והמשך מעקב רפואי. 17.כתוצאה מהמכות שקיבלתי מהנתבע, נגרמו לי נפיחויות ושריטות בראש, בפנים, סביב העיניים, בשפתיים, בפה, בצוואר, בכתפיים ובבית החזה. 18.נוסף לנזקים שנגרמו לגופי, נפגעתי עמוקות בנפשי ונגרמה לי עוגמת נפש כתוצאה מהמכות, הבעיטות והסתירות שקיבלתי לעיני רבים, מההגבלה החמורה על חירותי וחופש תנועתי כתוצאה מעיכובי שלא כדין, וכן כתוצאה מההשפלה שחשתי בה כתוצאה מהקללות והביטויים הקשים שהפנה הנתבע אלי, ביטויים אשר מהם נודף ריח של שנאה שאין לה גבולות". טענות הצדדים 6. ב"כ התובע טען, כי במסגרת הכרעת הדין נקבעו תוצאות מעשיו של הנתבע, לאחר שנשמעו עדות התובע ועדותו של הרופא שטיפל בו בחדר המיון בבית החולים "הדסה" הר-הצופים בירושלים. ב"כ התובע ביקש כי ייפסק פיצוי לתובע בסך של 70,000 ש"ח כפיצוי על הנזק הפיזי והנפשי שנגרם לתובע, כפיצוי על שלילת חירותו ומרכיב של סלידה מהמעשה הפסול של הנתבע. עוד טען כי יש לדחות ההודעה לצד השלישי ששלח הנתבע. 7. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו לענין השיהוי הרב שהשתהה התובע בהגשת תביעתו זו לבית המשפט, שהוגשה שבע שנים חסר יום בטרם התיישנה, וכן איחר איחור רב בהגשת סיכומיו. עוד טען כי התובע לא ביסס נזקיו על מסמכים רפואיים כלשהם. עם זאת, עיקר טענותיו של ב"כ הנתבע מופנות לחיובה של המדינה, הצד השלישי, בגין מעשיו של הנתבע. לטענתו, פקודת הנזיקין [נוסח חדש] מעניקה הגנה לכל עובד ציבור הפועל בתחום הסמכות כדין שהוענקה לו, ולשיטתו, עומדות לנתבע הגנה כי פעל בתחום הרשאתו ואף אם פעל ברשלנות, אזי עשה זאת בתום לב. לטענתו (סעיף 3 בעמ' 4 לסיכומיו), גוייס הנתבע בשנת 1987 למשטרה כקצין קשר ללא נסיון משטרתי קודם מכל סוג שהוא, ולמעט קורס בסיסי בן 3 שבועות, לא עבר קורס או הדרכה אחרת שתכשיר אותו למילוי תפקידים או משימות משטרתיות. לטענתו, מעת גיוסו פעל אך ורק כקצין קשר במרחב דן של המשטרה. ביולי 1989 צירפה המשטרה את הנתבע בכח תיגבור במסגרת מבצע "במחשבה תחילה", עקב פעולות אינתיפאדה בירושלים, והוא שוגר לעיר ירושלים, שאינה מוכרת לו באשר לתנאיה או אוכלוסיתה. לטענתו, המשטרה הכתיבה לו את משימותיו שהיו מניעת הפרות סדר או התפרעויות, ללא כל הכשרה או תדרוך מיוחד. 8. הצד השלישי טען כי דינה של ההודעה לצד השלישי להדחות על הסף. לשיטתו, למדינה אין כל אחריות בגין האירוע בהסתמך על סעיף 25 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והנתבע אף לא טען כי המדינה אישרה או התירה את התקיפה בדרך כלשהי. ב"כ הצד השלישי הפנה לפסה"ד בע"א (ת"א) 780/96 מדינת ישראל נ' וואזרד ואח' (לא פורסם), ששם נדון מקרה דומה על כל היבטיו. 9. נבחן תחילה את העוולות הנטענות על ידי התובע מבחינה עובדתית ומשפטית ולאחר מכן נבחן את טענות ההגנה להן טוען הנתבע. עוולת התקיפה 10. במסגרת הכרעת הדין נקבע כי הנתבע ביצע עבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). יסודות העבירה ומעשיו של הנתבע, הינם גם ביסודות העוולה של תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). הנתבע לא חלק על העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין, ועל כן יש לקבוע כי ביצע עוולה של תקיפה כלפי התובע. כליאת שווא 11. בהכרעת הדין הורשע הנתבע בשימוש לרעה בכח המישרה, עבירה בניגוד לסעיף 280 לחוק העונשין. מבחינה עובדתית נקבע שם, כי לא היה מקום לגרור את התובע בצורה שרירותית לניידת, תוך פגיעה בחירותו. יסודות אלו נכללים בעוולה של כליאת שווא על פי סעיף 26 לפקודת הנזיקין, ועל כן יש לייחס גם עוולה זו לנתבע. רשלנות 12. הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובע, הן חובה מושגית והן חובה קונקרטית (ראה בהרחבה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113). אין ספק כי אדם סביר ונבון היה יכול וצריך לצפות כי המעשים שעשה הנתבע לתובע עלולים לפגוע בתובע ולגרום לו נזק. הנתבע הפר חובה זו, ועקב כך נגרמו לתובע נזקים. לפיכך, יש מקום לקבוע כי ביצע גם עוולת הרשלנות. הפרת חובה חקוקה 13. התובע טען בכתב התביעה נגד שוטר על תקיפה כי בין היתר הפר הנתבע החובות החקוקות שבחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ובפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א, 1971, אם כי לא פירט לאילו סעיפים התכוון. לענין האפשרות לכלול גם הפרת חובה חקוקה שבחוק העונשין, ובצידה סנקציה פלילית במסגרת סעיף 63 הנ"ל, ראה ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169. (אולם השווה לע"א 574/74, 573, 572. רוטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', פ"ד כט(2) 57). מכל מקום, יש לקבוע כי הנתבע הפר סעיפים 379 ו- 280 לחוק העונשין, לגביהן הורשע ועונשו נגזר, ואלו ממלאים אחר התנאים והמבחנים שבסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין כפי שפורטו ופורשו בע"א 145/80 הנ"ל בעמ' 139 ואילך. לענין הפרת חובות הקבועות בפקודת המשטרה אין מקום להתייחס, שכן אלו לא נזכרו במפורש וממילא לא נדרש הדבר לענייננו. חסינות עובד ציבור 14. הנתבע טוען, כי עומדת לו חסינות כעובד ציבור. הנתבע היה קצין משטרה, וככזה הינו עובד ציבור. סעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין קובע כך: "עובד ציבורי אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו - 8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין". משמעותה של הוראה זו היא, כי לעובד ציבור לא תהא חסינות אם עשה את המעשה שלא בתחום סמכותו כדין, אלא אם עשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין. (א' ברק, "חסינות מאחריות או מתביעה נגד שוטר על תקיפה: שלילת זכות הניזוק או שלילת תביעתו", דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית, ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, תשל"ז) 349, 382-383; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(3) 337, 345; ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מא (3) 757, 782; ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח', פ"ד מח (3) 45, 90). לעובד ציבור לא תהא חסינות גם אם פעל מתוך מניע פסול, או תוך כדי שימוש לרעה בסמכות (א' ברק, שם, בעמ' 382-3, 391). 15. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי מעמדו של הנתבע מעניק לו הגנה מפני מעשיו, שכן פעל בתחום הרשאתו ואף אם פעל ברשלנות - עשה זאת בתום לב. מוכן אני להסכים עם ב"כ הנתבע כי תחילת פעולתו של הנתבע היתה בתחום הרשאתו ועשה זאת בתום לב וזאת בשעה שעלה חשדו כלפי התובע כשראהו רוכן לתא מטען של רכב וחשד כי הלה מכין מכונית ממולכדת או אפילו בקבוקי תבערה מג'ריקן שהיה בתא המטען, כדבריו בעדותו בענין הפלילי. אולם מכאן ואילך נפרדת דרכי מדרכו של ב"כ התובע, וזאת בעקבותיה של כב' השופטת וכסלר, שדחתה גירסתו של הנאשם כי לא העלה את התובע בכח, יחד עם שוטר אחר, לניידת, וכי לא הכהו בהיותו בניידת. מן הראוי לצטט דבריה של כב' השופטת וכסלר בענין זה בהכרעת הדין (שם, בעמ' 527): "העובדות במקרה זה אינן מצביעות על הגנה של תום לב או הגנה על הציבור. הנאשם אכן עצר את הניידת כדי לבדוק את הרכב ואת המתלונן, וזאת עשה בתום-לב ולמען שלום הציבור, מאחר והיה לו חשד עקב המצב הבטחוני. עד לכאן היה מגיע לו פרס על עירנות. אולם, אחרי שבדק וראה שאין ממש בחשד, לא היה כל תום לב או דאגה לציבור בלקיחתו בכח של המתלונן לניידת. יכול להיות, שהמתלונן לא הפגין מספיק שפלות רוח וכבוד לשוטר כאשר אמר לו, לפי איזה סעיף עליו להסתכל על השוטר כשהוא מדבר אליו וסביר כי צורת דיבור זו נובעת מהיותו סטודנט למשפטים, הבודק את החיים בראי סעיפי החוק ושומר על זכויותיו. אולם מטעם השוטר לא היה בכך כדי לבסס כל עילה לחשד סביר של עבירה כלשהי. תגובתו של הנאשם היתה במסגרת תחושת פגיעה ורוגז על כך שמישהו מעז להתווכח איתו ולכן החליט להראות לו כפי שתיאר המתלונן כי "השוטר הוא החוק". בעשותו כך, אכן פגע בזכותו של המתלונן לחירות, כאשר הוא לוקח אותו בצורה שרירותית לניידת, תוך שימוש לרעה בעובדה שהוא משרת כקצין במשטרה". 16. להתנהגותו של הנתבע לא היתה לכן כל סיבה סבירה שהיא. פעולות אלו - של הכאה וכליאת שווא ללא סימוכין, אינן בתחום ההרשאה. ואף אם בדוחק ייאמר, כי קשה לתחום גבול לתחילת פעולה אשר בתחום ההרשאה היא והמשכה שלא בתחום זה, נאמר, כי ברור על פני הדברים, וכך אני קובע, כי אין בפעולות אלה, בתחום ההרשאה. אין בפעולות הללו תום-לב, אלא רוע-לב לשמו יש בהם. ללא כל סיבה נראית לעין הכה הנתבע את התובע בידיו ובקת רובהו בחלקים שונים בגופו. מאמץ אני את דברי כב' השופטת וכסלר, בסיפא לציטטה שהובא לעיל, כי הנתבע חש תחושת פגיעה ורוגז על כך שמישהו מעז להתווכח עימו ועל כן ביצע את התקיפה וכליאת השווא. עובד ציבור אסור לו שינהג כך ואסור לו ליתן לתחושותיו הסובייקטיביות להעבירו על דעתו ולנקוט בפעולות אסורות שכאלה, ואם לא שלט בהן - אחראי הוא אישית על מעשיו ולא תעמוד לו החסינות המוענקת לעובד ציבור בחוק. חסינות זו מוענקת למטרה אחרת, כאשר המעשים נעשים בתחום ההרשאה, או באם לא נעשו בתחום זה, כי אז לפחות נעשו בתום-לב בסוברו שהוא בתחום ההרשאה. במקרה דנן חרג התובע מרחק רב מתחום ההרשאה ואיני מקבל הטענה כי נעשו בתום-לב בסוברו שהם בתחום ההרשאה. כל אדם בר-דעת ייאמר, גם בהינתן העובדות והחשדות שחשד הנתבע בתובע, כי לא היה מקום להעלות את התובע בכח לניידת, עוד טרם ביקש ממנו להזדהות וטרם בירר אם דרוש הוא לחקירה, ולהכותו בידיו בקת רובהו, כפי שהכה הנתבע את התובע בלא שהלה התנגד. לפיכך, מסקנתי היא כי לתובע לא עומדת החסינות שבסעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין. אחריות המדינה 17. בא כוח הנתבע טען כי המדינה אחראית למעשיו של התובע. בחינתה של אחריות זו נחלקת לשלוש: אחריות שילוחית, אחריות בגין "רשלנות שבמעשה" ואחריות ישירה. אחריות שילוחית 18. (א) האחריות השילוחית של המעביד למעשיו של עובדו נמצאת בסעיף 13 לפקודת הנזיקין הקובע: "(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו - (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". האם הרשתה המדינה או אישררה את המעשה לאחר מכן? לדעתי, התשובה היא לאו רבתי. לא הובאה לפניי כל ראיה כי הנתבע קיבל הוראה כלשהי לנהוג בדרך בה נהג - הכאתו של התובע בקת רובהו וכליאתו לשווא. הצד השלישי גם לא אישרר מעשהו של הנתבע, והא ראיה שדאגה לנקוט נגדו בהליכים פליליים עד כי נגזר עונשו. (ב) האם התקיימו התנאים שבסעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין? אין חולק כי פעולתו של הנתבע היתה תוך כדי עבודתו כשהוא מבצע את תפקידו כקצין משטרה, במדים, תפקיד שהוטל עליו. אולם דעתי היא, כי ניתן לקבוע בצורה חד משמעית כי מעשיו של הנתבע שבהם נהג באלימות כלפי התובע ללא כל הצדקה, לא נעשו לענין המעביד, אלא למען האגו שלו עצמו, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בדבריה של כב' השופטת וכסלר. במקרה דומה שנדון בע.א. (ת"א) 780/96 הנ"ל נאמר על ידי כב' השופט בר-אופיר דברים נכוחים אלו, שאין לי אלא להסכים עמם: "אף שוטר בר-דעת לא ידמה בנפשו, אפילו לרגע קט, שיש לו הרשאה חוקית לבצע מעשי בריונות כלפי אזרח, באותן נסיבות ובאותו הקשר עובדתי בו בוצעו מעשיו הנפשעים...... מי שמבצע מעשים כמו אלה שבוצעו על ידו - יישא בעצמו בתוצאה הנובעת ממעשיו, והמדינה לא תיתן לו גיבוי כספי ולא תשא בפיצוי נזיקין הנובעים מהעוולה שביצע". המסקנה היא כי אין כל מקום לקבוע כי הצד השלישי - קרי, המדינה - אחראית באחריות שילוחית למעשיו של הנתבע. (ג) מסקנה דומה יש להסיק גם מהפנייה להוראות המיוחדות הקיימות לגבי עוולות התקיפה וכליאת שווא. לענין תקיפה - סעיף 25 לפקודת הנזיקין קובע כי - "על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אל אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה". בעוולת כליאת שווא קובע סעיף 28 לפקודת הנזיקין - "על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה מרשה או מעביד אחראי לכליאת שווא שביצע מורשהו או עבדו, אף אם במפורש התיר את הכליאה או אישרר אותה". מסקנתי היא, כי המדינה לא התירה פעולותיו החריגות של הנתבע שביצע כלפי התובע ולא אישררה אותן. האחריות על רשלנות שבמעשה 19. אחריותה של המדינה בגין רשלנות במעשה של עובד, מפורטת בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, המורה, כי - "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". (על היחס והשוני בנוסחאות בין סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 3 הנ"ל, ראה בע"א 667/77 דדון ואח' נ' אטיאס ואח', פ"ד לב(2) 169). הלכה פסוקה היא כי גם פעולה בתחום הסמכות יכולה להיעשות ברשלנות, ועל יסוד זה קמה אחריות המדינה כלפי הנפגע (ע"א 337/81 הנ"ל בעמ' 345 מול אות השוליים ב'). סעיף 3 האמור מטיל על המדינה אחריות לא רק לרשלנות עובדיה, כאשר הרשלנות משמשת, היא עצמה, עילת תובענה, אלא גם למעשה עוולה אחר ובלבד שנעשה ברשלנות. המדינה אחראית אם היתה ההתנהגות של עובד המדינה רשלנית, ותהא העוולה המשמשת עילה לתובענה נגדו אשר תהיה (ע"א 337/81 הנ"ל בעמ' 344 מול אותיות השוליים ד-ה, וכן בע"א 558/84 הנ"ל בעמ' 782 מול האותיות השוליים ו-ז). בע"א (ת"א) 780/96 עמד כב' השופט בר-אופיר על כך והוסיף: "לי נראה כי לפי ההוראה שבסעיף 3 הנ"ל לא תהיה המדינה אחראית למעשי עובדיה אלא אם נעשו בתחום הרשאה חוקית אך ברשלנות, ותהא העוולה שבוצעה על ידם אשר תהא. כלומר: המדינה איננה אחראית באורח גורף לכל מעשה רשלנות שמתבצע על ידי שוטר. תכלית החקירה של סעיף 3 לא נועדה לתת רשת בטחון לכל מי שנפגע מפעולות שוטר, ויהיו מעשיו אשר יהיו. סעיף 3 נועד להטיל על המדינה אחריות בנזיקין למעשי עובדיה כאשר הם מבצעים עוולה כלשהי, שמתווסף לה יסוד של רשלנות, ובלבש שעוולה זו בוצעה במהלך מעשה שנעשה בתחומיה של הרשאה חוקית. הדגש הוא על ההרשאה החוקית, שכן רק במקרה של הרשאה כזו תהיה מוטלת על המדינה אחריות בנזיקין למעש שנעשה ברשלנות על ידי השוטר. ולעומת זאת: המדינה לא תהיה אחראית למעשה שיש בו יסוד רשלני (לפי סעיפים 36-35 לפקודה) אם הוא נעשה מחוץ להרשאה חוקית של השוטר שבצע אותו. התוצאה הנובעת ממעשה כזה איננה נשלטת על ידי סעיף 3, והשוטר שביצע את המעשה - הוא אשר יישא לבדו בתוצאה הנזיקית הנובעת ממנו". לאור דברים מפורשים אלו ברור, כי אף אם ביצע הנתבע מעשיו ברשלנות כלפי התובע, לא תוטל אחריות על כתפיה של המדינה - הצד השלישי - שכן הנתבע לא פעל בתחומיה של ההרשאה החוקית כפי שבואר לעיל. אחריות ישירה של המדינה 20. טוען ב"כ הנתבע כי הצד השלישי התרשל בכך שהנתבע לא הוכשר לבצע המשימות שהוטלו עליו בירושלים, והשתתף בקורס בסיסי של 3 שבועות בלבד שבמסגרתו לא קיבל הדרכה למשימות משטרתיות. לדעתי, יש לדחות דברים אלו מכל וכל. האיסור לפעולותיו החריגות של הנתבע אינו צריך לנבוע מקורס משטרתי כזה או אחר, ואין כל צורך בהכשרה מקצועית כדי ליידע ולהבין שמעשים כאלו אסור שייעשו. אמר על כך כב' השופט בר-אופיר בע"א (ת"א) 780/96 הנ"ל - ".... חשוב שנאמר שאין צורך בהכשרה משטרתית - מקצועית מיוחדת כדי ששוטר זה יבין כי מעשים כמו אלה, שאנו דנים בהם כאן, אסורים הם בתכלית האיסור, וביצועם מצוי באורח ברור וגלוי בתחומיה של המערכת העבריינית..... כלומר, מחדל זה כשלעצמו (של אי מתן הכשרה מקצועית - א.פ.) איננו מהווה בסיס לכינונה של עוולת רשלנות מצידה של המדינה. הטעם לכך הוא שהאיסור הטמון בביצוע המעשים הנפשעים הללו - כל כך ברור ומובן הוא לכל אדם בר דעת, עד שאין צורך לשנן אותו בקורסים מקצועיים כלשהם". והשווה לפסק דינו הנרחב והמקיף של חברי, כב' השופט א. רומנוב, בסוגיה דומה כאשר שוטר תקף וכלא לשווא שני משתתפים בהפגנה בירושלים - ת.א. (י-ם) 5397/95 דניאל סיגל ורות יודייקין נ' בן הרוש ואח' (טרם פורסם - פסק דין מיום 5.3.00). מסקנתי היא, איפוא, כי אין מקום להטיל על המדינה אחריות ישירה, ולא כל אחריות אחרת בגין מעשיו של הנתבע, והוא לבדו צריך לשאת באחריות למעשיו. הנזק 21. על פי עדותו של התובע (סעיפים 17-1 לתצהירו), כתוצאה מהמכות שקיבל מהנתבע נגרמו לו נפיחויות ושריטות בראש, בפנים, סביב העיניים, בשפתיים, בפה, בצוואר, בכתפיים ובבית החזה, וכן עוגמת נפש רבה. לכתב התביעה נגד שוטר על תקיפה לא צורפה חוות דעת לענין מצבו הרפואי של התובע, וברור כי לא נותרה לו נכות צמיתה. כן לא הוצגה תעודה רפואית כלשהי מבית החולים שם טופל התובע, על אף שתעודה כזו הוצגה והוגשה במהלך ההליך הפלילי כנגד התובע. יש מקום לציין כי בהכרעת דין, על אף שגירסתו של התובע הועדפה על פני זו של הנתבע, מצאה לנכון כב' השופטת וכסלר להוסיף, כי יכול להיות שהמתלונן - התובע "הגזים בכמה מהביטויים שתיאר, וכן בתיאור המכות, אליהן לא התייחס בצורה מפורשת בעדותו". עם זאת, אין כל ספק כי התובע זכאי לפיצוי בגין הנזקים הגופניים והנפשיים שנגרמו לו עקב תקיפתו וכליאתו לשווא על ידי הנתבע. לסכום שייפסק, צריך שיהיה, לדעתי, גם אלמנט הרתעתי מסוים כלפי הנתבע וכלפי אחרים. לאחר ששקלתי כל הנתונים הצריכים לענין, וכיוון שהתובע מבקש לפצותו בגין ראש הנזק הבלתי ממוני בלבד, אני קובע כי הנתבע יפצה התובע בסך של 15,000 ש"ח נכון להיום. סיכום 22. הנתבע, בהיותו בתפקיד קצין משטרה, תקף את התובע בידיו ובקת רובהו מספר פעמים עד כי נזקק לטיפול רפואי וכן כלא אותו לשווא. הנתבע לבדו נושא באחריות למעשיו ואין מקום להחיב את המעביד - מדינת ישראל - הצד השלישי. התוצאה היא כי הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובע לאגרת בית משפט, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, ובנוסף יישא בשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. ההודעה לצד השלישי נדחית. הנתבע יישא בהוצאות הצד השלישי בסך כולל של 2,000 ש"ח. משפט פליליאלימותשאלות משפטיותתקיפה