ההכרעה בשאלת השכר הראוי של עורך דין אינה תמיד מן הקלות. בית המשפט אינו נסמך בעניין זה על "ידיעה שיפוטית", ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי עורכי דין מומחים: בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה. הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר בו חויבו חברות בתשלום שכר ראוי לעורך דין עבור שירות שסיפק להן. בית המשפט המחוזי קבע על יסוד הראיות שבאו בפניו כי עורך הדין היווה את הגורם הממשי למימוש שאיפת החברות במטרותיהן העסקיות והמסחריות, עורך הדין, כך נקבע, ליווה את הטיפול בנושא וביצע פעולות שונות, שמטרתן גיבוש הסכם והוזמן על-ידי החברות לטפל במכלול השאלות הנוגעות לשינוי ייעוד המקרקעין, ולא כפי שטוענות החברות בערעור - למטרה מצומצמת של גיבוש הסכם. בית המשפט המחוזי קבע כי שכר טרחה בשיעור של 4 אחוזים משווי המקרקעין הוא ראוי בנסיבות העניין כפי שעלה מעדויות עורכי דין מומחים: בתחום אשר העידו במהלך המשפט. הנושא העיקרי שבו נחלקו דעותיהם של עורכי הדין המומחים אשר העידו לעניין השכר הראוי, הוא אם יש לבצע את החישוב מתוך הסכום "ברוטו", או שמא יש לנכות את התשלומים שבהם מתחייב הלקוח בגין השבחת המקרקעין. לאור התשתית הזו בית המשפט העליון פסק כי בהיעדר הסכם שכר טרחה מן הראוי היה לחלק בין הצדדים את ה"סיכונים", כלומר לקבוע את השכר הראוי בדרך של התחשבות בחלק מתשלומי החובה והתוצאה היא כי הערעור התקבל בחלקו.שכר טרחה ראויעורך דין