הוגשה תביעת פיצויים ע"י מאבטח אשר נפגע במסגרת קורס, בעת שעסק בהדרכת חניכים במטווח, נפגע בעינו השמאלית מחדירת תרמיל קליע. הדבר ארע, כשביקש להדגים לחניכים מה עשוי להתרחש באם יבקשו להתגבר על תקלת מעצור בתת המקלע שבו השתמשו באותה עת. פסק דין זו תביעה לתשלום 8,134,700 ש"ח בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בחבל הבסקים שבספרד, בעת שעסק בהדרכה מטעם הנתבעת 1. א. תאור העובדות 1. הנתבעת 1, הינה חברה אשר הוקמה על ידי הנתבע 2, אייל דותן (להלן-"דותן") והנתבע 3, דוד נבו (להלן-"נבו") להענקת שרותי "ייעוץ תכנון ואפיון מערכות אבטחה וכן הדרכה בתחומי הבטחון השונים למשטרות, שרותים בטחוניים וגופים אזרחיים, ציבורים וממשלתיים שונים" (תצהיר דותן, מוצג נ8/, בסעיף 5). 2. במועד כלשהו בראשית שנת 1992 התקשרה טנדו עם משטרת האוטונומיה הבסקית שבספרד בהתקשרות לפיה תעביר השתלמות בנושא "אבטחת אישים" (להלן-"הקורס" או "ההשתלמות") למדריכי היחידה לאבטחת אישים של המשטרה הבסקית (להלן-"היחידה"). 3. בין הצדדים לתביעה זו קיימות מחלוקות עובדתיות באשר למועד ואופן התקשרותם ואולם, מחומר הראיות עולה, כי במהלך חודש ספטמבר 1992 פנתה טנדו אל התובע באמצעות מי מאנשיה וביקשה ממנו לצאת מטעמה בסוף אותו חודש לספרד ולהדריך בקורס. הפניה אל התובע נעשתה לאחר שהובהר לטנדו כי מר מנשה יעקב (להלן-"יעקב") שלפי תאומים קודמים אמור היה להדריך בקורס מטעמה, לא יעשה כן מסיבות שונות. ברור גם כי התובע נעתר לפניה (בין אם מיד, כטענת הנתבעים, ובין אם לאחר הפצרות, כטענת התובע) ונתן את הסכמתו לאמור. 4. ביום ב' בשבוע, ה21- בספטמבר 1992, נערכה במשרדי טנדו פגישת תאום (להלן-"הפגישה" או "פגישת התאום") בין דותן ונבו לבין מי שאמורים היו לצאת לספרד להדריך בקורס מטעמה: הנתבע 3, מר שלום עוזיאל (להלן-"עוזיאל") הנתבע 4, מר מריו נחימוב (להלן-"נחימוב") מר אייל רחלי (להלן-"רחלי") והתובע (כולם ביחד להלן-"צוות ההדרכה"). במהלך הפגישה נתגלעה מחלוקת בין התובע לבין עוזיאל באשר ל"היררכיה הפיקודית", דהיינו, בקשר להגדרת הסמכויות ביניהם. נחימוב צורף לצוות ההדרכה על תקן מתרגם לשפה הספרדית ורחלי צורף אל צוות ההדרכה, לפי המלצתו של התובע, כנראה, משום התחייבותה של טנדו להעביר את ההשתלמות באמצעות ארבעה אנשי הדרכה. במהלך הפגישה נמסרו לחברי צוות ההדרכה, למעט התובע, מסמכי הנסיעה שלהם. 5. ביום ו' בשבוע, ה25- בספטמבר 1992 יצאה לעיר בילבאו שבספרד "משלחת" מטעם טנדו. על אנשי "המשלחת" נמנו דותן, עוזיאל, נחימוב ורחלי. התובע הצטרף אל "המשלחת" למחרת היום, יום שבת ה26- בספטמבר 1992. 6. במהלך יום א', ה27- בספטמבר 1992, נערכה לחברי "המשלחת" פגישה עם מפקד היחידה, אחד בשם חוזה (להלן-"חוזה") ונערך להם סיור בבסיס האימונים של היחידה ומתקניו. כן הוצגו להם כלי הנשק בהם יעשה שימוש במהלך הקורס (להלן-"ההדרכה") ונערך מטווח (להלן-"התרגול"). נראה כי בסופו של אותו יום, לאחר ששבו אל בית המלון, התכנסו בשנית דותן וחברי צוות ההדרכה ושוב התעוררה המחלוקת באשר לאופן חלוקת הסמכויות בין התובע לבין עוזיאל. 7. למחרת אותו יום, ביום ב' בשבוע, ה28- בספטמבר 1992 החלה ההשתלמות. 8. ביומו השלישי של הקורס, יום ד', ה30- בספטמבר 1992, בשעות אחר הצהריים (כנראה 18:00, ראה פסקה שניה, שורה שישית בדו"ח חקירת התאונה של המשטרה הבסקית, מוצג ת68/, להלן-"דו"ח החקירה") בעת שעסק בהדרכת חניכים במטווח, נפגע התובע בעינו השמאלית מחדירת תרמיל קליע (התרמיל-מוצג ת61/) (להלן- "הארוע" או "התאונה"). הדבר ארע, כשביקש להדגים לחניכים מה עשוי להתרחש באם יבקשו להתגבר על תקלת מעצור בתת המקלע שבו השתמשו באותה עת (תת מקלע "סטאר" דגם z-84 , להלן-"תת המקלע" או "הסטאר") אם ישלפו את המחסנית כפעולה ראשונה. התובע סבר כי שליפת המחסנית מתת המקלע האמור כפעולה ראשונה בעת התרחשות מעצור, עלולה בודאות קרובה, להביא לפליטת כדור מן הנשק ללא לחיצה על ההדק. על מנת להדגים תוצאה אפשרית זו, ביקש התובע להביא את תת המקלע למצב של "הזנה כפולה" ואז לשלוף את המחסנית כפעולה ראשונה. לשם כך ביצע את הפעולות הבאות: דריכת תת המקלע, הכנסת כדור (להלן-"הכדור הראשון") לבית הבליעה, הכנסת מחסנית מחומשת ושחרור המחליק על ידי לחיצה על ההדק. 9. אלא שבעת שחרור המחלק התרחשה התפוצצות ובעקבותיה נפגע התובע בעינו. מדו"ח החקירה עולה כי כאשר לחץ התובע על הדק הסטאר וכדור מתוך המחסנית נגרר אל התא (להלן-"הכדור השני") הוא פעל כמחט נוקר כנגד הכדור הראשון שהיה כבר בקנה. הכדור הראשון נורה, איפוא, באופן נורמלי דרך הקנה ואילו תרמילו חזר לאחור כשהוא נדחף על ידי הגזים של הפיצוץ. מאחר שהכדור השני חסם באופן חלקי את חלון תא ההפלטה, הממוקם בתת המקלע הזה למעלה, יצא תרמיל הכדור הראשון בלחץ ומהירות עצומים אל עבר פניו של התובע (ראה שרטוט בע"מ 4 לדו"ח החקירה). 10. ממקום התאונה הובהל התובע לבית חולים מקומי שם הוצא התרמיל מעינו והוא עבר ניתוח ראשון (דו"ח השחרור מבית החולים המקומי נספח א' לכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק). 11. ביום 2 באוקטובר 1992 הוטס התובע ארצה והובל ישירות משדה התעופה למרכז הרפואי "מדיקל סנטר" בהרצליה שם נבדק על ידי פרופ' טרייסטר, מנהל מחלקת פגיעות עיניים בבית החולים תל השומר (חוות דעתו של פרופ' טרייסטר ת49/ צורפה כנספח הן לכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק והן לתצהיר התובע ת17/). בעקבות בדיקה זו אושפז התובע בבית החולים תל השומר להמשך הטיפול במסגרתו עבר ניתוח שני ביום 11 באוקטובר 1992 (ראה נספחים ג' ו-ד' לכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק, ת47/, ת48/, ת53/) ולאחר מכן ניתוח שלישי ביום 14 במרץ 1993 (נספחים ו' ו-ז' לכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק, ת50/, ת51/, גליון מעקב ת52/). 12. לאחר הניתוח השלישי הופיעו אצל התובע תופעות של דופק לא סדיר, החסרי פעימות לב, מועקה בחזה, הזעה והרגשת מחנק. בדיקות רפואיות שללו אפשרות של בעיות פיזיולוגיות, התובע אובחן כסובל מהתקפי חרדה והחל בטיפול נפשי בליווי טיפול תרופתי אצל ד"ר סיגל. לאחר שמונה חודשים עבר התובע לטיפולו של ד"ר ויצטום אליעזר (ראה ת57/ נספח לתצהירו של התובע, ת17/). ב. טענות הצדדים 1. טענות התובע (א) התובע טוען כי התאונה היא תוצאה של התרשלות הנתבעים. התרשלות זו הינה, לטענתו, רחבה ומקיפה והיא מתבטאת, לדעתו, במספר היבטים: (1) הקורס לא הוכן כראוי קודם לקיומו. (2) לא היה ברור מי מחברי "צוות ההדרכה" הוא מפקד הקורס. (3) הקורס בוצע ללא היתר סיב"ט. (שזו מחלקה במשרד הבטחון הדנה בידע ויצוא בטחוני). (4) לצרכי הקורס נעשה שימוש בנשק שלא היה מוכר לצוות ההדרכה בלי שמי מן הנתבעים עמד בחובתו "להכשיר" את הנשק לשימוש. הכשרה זו צריכה היתה לכלול, לדידו של התובע, קבלת כל הספרות הקשורה לנשק, קבלת חוות דעת מאנשי חימוש באשר לתפעולו של הנשק ואופן ההתגברות על תקלות, איתור בעיות בטיחותיות, והוצאת הוראות בטחון. כל שנאמר לחברי צוות ההדרכה היה כי הסטאר הינו "תואם עוזי" והם נהגו בו ככזה. (5) טנדו לא דאגה לתובע לרשיון ספרדי לשימוש בנשק על אף שידעה כי יש צורך לעשות כן. לראיה רשיון כאמור ניתן לעוזיאל. (6) הנתבעים 1, 2 ו3- לא דאגו לביטוח הולם לתובע שיכסה את הסיכונים להם היה חשוף במהלך עבודתו כמדריך בקורס. (ב) לטענת התובע על הנתבעים רובץ נטל הראיה כי לא התרשלה שכן לדעתו חל בענין זה הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" או "דבר מסוכן". (ג) אין לתלות בתובע כל אשם תורם באשר כל פעולותיו בקשר לתאונה היו סבירות. 2. טענות הנתבעים (א) נטל ההוכחה על התובע מאחר שלא מתקיימים תנאיו של הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" או "דברים מסוכנים". (ב) התובע היה מפקד הקורס ועל כן כל רשלנות המיוחסת לנתבעים היא בראש ובראשונה מחדל שלו עצמו; כך שאם נעשה שימוש בנשק לא מוכר, הרי האחריות להכשרתו היתה על התובע. גם האחריות להכנת תכנית לקורס היתה מוטלת על כתפי התובע. (ג) התובע קיבל גם קיבל עוד טרם התחלת ההשתלמות הדרכה ראויה על תת המקלע המדובר כולל אופן התגברות על תקלות וידע או צריך היה לדעת מפורשות כי פעולות כגון אלו שביצע בסטאר יגרמו לתאונה. (ד) בכל מקרה אין כל רלונטיות לעובדה כי אישור סיב"ט לביצוע הקורס נתקבל לאחר מועד ביצועו בפועל. כך גם העובדה שלא הוצא לתובע רשיון מקומי לשימוש בנשק. הקורס נערך לרשויות הבטחון הספרדיות והיה לנתבעים או מי מהם מקום להאמין כי אלו ידאגו לפן החוקי המקומי של ההשתלמות. (ה) התובע עשה במכוון פעולות שלא יעשו ובכך המיט על עצמו את תוצאותיה החמורות של התאונה. כל הדגמה שצריך היה להדגים בפני החניכים יכולה היתה להתבצע באופן אלטרנטיבי "על יבש" כך שלא יסכן את התובע וסביבתו. (ו) בכל מקרה סבורים הנתבעים כי אשמו התורם של התובע הוא כה גדול עד שהוא מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותם הם, אם בכלל, לבין התאונה. ג. מסגרת נורמטיבית סימן ד' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן-"פקודת הנזיקין" או "הפקודה") דן בעבירת הרשלנות: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." שלושה הם, אפוא, יסודותיה של עוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות שהמזיק חב לניזוק, הפרת חובת הזהירות, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לניזוק. ד. חובת זהירות קובע סעיף 36 לפקודת הנזיקין : "חובה כלפי כל אדם 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." בעניננו לא התיחסו כלל הצדדים לשאלת קיומה של חובת זהירות, מושגית או קונקרטית בין מי מן הנתבעים לבין התובע. עם זאת, אין להסיק מכך כי קיימת בענין זה הסכמה בין הצדדים. יש אם כן להקדים ולדון בקיומה של חובת זהירות בעניננו. לחובה זו שני פנים: הפן העקרוני- חובת הזהירות המושגית, והפן הקונקרטי- חובת הזהירות הספיציפית. בעניננו מדובר בעובד (הסכם העבודה שנחתם בין טנדו לבין התובע- ת44/, נספח לת17/. הוכח כי ההסכם נחתם לאחר התאונה אף כי הוא נושא תאריך מוקדם לה) שנפצע בזמן עבודתו כתוצאה משימוש בכלי עבודה שסופק לו מטעם המעביד. בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו- "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי- הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים"(השופט ג' בך, ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פד"י מז(3) 225, בעמ' 229). ניתן, איפוא, לחזור ולקבוע כי למעבידים ישנה חובת זהירות מושגית כלפי עובדיהם לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סיכון בלתי סביר שעשוי לנבוע משימוש בכלי עבודה או באמצעי העבודה. מחובת הזהירות העקרונית נובעת במקרה שלפנינו, כמובנת מאליה, חובת הזהירות הקונקרטית והיא כי המעביד, טנדו, ינהג ברמת הזהירות הנדרשת כלפי העובד, התובע על מנת שהלה לא יינזק. ה. נטל הראיה בעניננו חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". הנתבעים טענו כי אין מתקיימים כל תנאיו של סעיף 41 לפקודה וכיוונו לתנאי לפיו "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו". זאת, מאחר שתת המקלע היה בעת התאונה בשליטתו המלאה של התובע. לדידי, בהיותו של התובע מדריך מטעמה של הנתבעת 1 ובתפקידו באותה עת, הרי שאת החזקתו ושליטתו בנשק יש ליחס בעצם לנתבעת 1. בנוסף חל בעניננו סעיף 38 לפקודת הנזיקין הקובע: חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים 38.בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." בין התובע לבין הנתבעים שררה מחלוקת באשר ל"מסוכנותו" של נשק ככלל והסטאר בפרט. דווקא עדיו של התובע גרסו כי הסטאר, באופן מיוחד, הינו כלי נשק מסוכן בשל האופן שבו הוא בנוי ואילו נשק ככלל אינו כלי מסוכן למפעיל אותו כל עוד הוא תקין (אלא הוא מסוכן אך ורק למי שהנשק מכוון אליו. ראה עדותו של ארז שמואל, מי שהחליף את התובע בהדרכה בקורס לאחר התאונה, פרוטוקול מיום 5.1.98 בעמ' 35, וכן עדותו של ראובן גלעד ראש ענף תורת לחימה במשרד הבטחון, פרוטוקול מיום 12.1.98 בעמ' 86, וכן עדותו של התובע, פרוטוקול מיום 24.6.98 בעמ' 167). הנתבעים ביקשו לדחות את טענת התובע לענין תחולת סעיף 38. לטענתם שומה היה על התובע להביא חוות דעת מומחה על מנת להוכיח את טענתו כי הסטאר הינו כלי נשק מסוכן ומשלא עשה כן ומשטען כי נשקים אינם מסוכנים מעצם מהותם הרי שלא הוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לשם הפעלת הסעיף. איני מקבלת בשלמותן את טענות מי מן הצדדים. ככלל נשק הוא דבר מסוכן. הוא מסוכן אף אם, לכאורה, כדברי עדיו של התובע, נשק תקין אינו אמור לסכן את האוחז בו אלא רק את מי שהוא מופעל כנגדו. נשק הוא ללא ספק כלי עבודה מסוכן- הן משום הקלות שבה הוא עשוי להסב נזק למי שמתפעל אותו באופן לקוי, והן משום חומרתו של הנזק שהוא עשוי להסב. הנתבעים טענו גם כי התנאי הנוסף אינו מתקיים שכן לטענתם לא היתה טנדו בעת התאונה בעלו של הדבר או ממונה עליו. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעים. עם הנתבעת מס' 1 היתה ההתקשרות להעברת הקורס, ומכאן כל זמן הקורס, וודאי שבעת עריכת תרגולים בנשק, היא היתה הממונה על הנשקים שבאמצעותם הועבר הקורס, באמצעות המדריכים מטעמה שהיו בעלי הסמכות על החניכים בעת העברת ההשתלמות. לפיכך אני מקבלת את טענת התובע לענין זה וקובעת כי חל בעניננו סעיף 38 לפקודת הנזיקין וכי חובת הראיה היא על טנדו להראות שלא התרשלה בכל הנוגע לנשקים באמצעותם הועברה ההשתלמות. ו. היקפה של חובת הזהירות שחבה טנדו לתובע כאמור לעיל, אין פסיקת בית המשפט העליון אחידה באשר לממדיה של חובת הזהירות שחב מעביד לעובדו, להבדיל מעצם קביעת קיומה של חובה שכזו. הקביעה מהו היקפה של חובת הזהירות שחבה טנדו לעובדיה במקרה זה חיונית לשם הכרעה בתביעה. זאת, על מנת שניתן יהיה לקבוע אם פעולות מסוימות שננקטו על ידי טנדו או מי מטעמה די היה בהן על מנת להשביע את מלוא היקפה של חובת הזהירות במקרה זה. לענין ממדיה של חובת הזהירות שחב מעביד לעובדו קבע כב' השופט ג' בך בענין שירזיאן לעיל- "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעיין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" (ההדגשות שלי- ד.פ.). משהובהר כי הנשק בו עומד צוות ההדרכה לעשות שימוש במהלך הקורס אינו מוכר להם, היתה זו חובתה של טנדו להכשיר את כלי הנשק לשימוש. הכשרה זו חייבה קבלת כלי הנשק זמן מה מראש לפני תחילת הקורס ובחינתם על ידי מומחה (או לחילופין שליחתו של המומחה לספרד מוקדם יותר לשם בחינת הנשק). הבחינה צריכה היתה להעשות, בין היתר, תוך העזרות בספרות מקצועית וקבלת מידע מאיש חימוש וממי שעושים בנשק שימוש כולל, מידע אודות בעיות מיוחדות בתפעול כלי הנשק, והוראות בטיחות בו. בסיומה של ההכשרה היה על המומחה להוציא הוראות בטיחות ושימוש ספציפיות לנשקים הלא מוכרים ולתדרך אחרים באשר לאופן השימוש בהם, כולל, אופן התגברות על תקלות. אני מקבלת לענין זה בשלמות את חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, מר דני שאודינישקי, כפי שבאה לידי ביטוי בתשובה לשאלה יב' בעמ' 3 לחוות דעתו (ת21/) וכפי שחזר עליה ביתר פרוט והדגמה בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 20.1.99 בעמ' 33, שורה 19 ואילך) באשר לפעולות שיש לנקוט על מנת להכשיר נשק לא מוכר. ראה גם עדותו של עוזיאל, פרוטוקול מיום 24.5.99 בעמ' 208. מדובר במקרה מובהק שבו אופיו יוצא הדופן של הסיכון, מידת הסיכון ומידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, מצדיקים קביעתה של חובת זהירות מקיפה וממצה. אין הכוונה כאן לסכנות טריויאליות, ברי הוא כי המדריכים שולטים היטב ברזי המקצוע. דווקא משום חומרת הסכנה בשימוש בנשק לא מוכר והעובדה כי סכנה זו נסתרת אף מעיניו של מדריך מקצועי ומנוסה כמו התובע - דווקא משום כך גדולה ורחבה היא חובת הזהירות שחבה טנדו כמעביד לעובדיה. ז. האם עמדה טנדו בחובת הזהירות שחבה לתובע על אף שכבר על פניו ברור כי הנתבעים או מי מהם לא מלאו, אף לא במקצתה את חובת הזהירות שחבו בה, מצאתי לנכון לבחון ביסודיות את טענותיהם לענין זה. הנתבעים טענו כי צוות ההדרכה ידע מה הם כלי הנשק בהם יעשה שימוש במסגרת ההשתלמות עוד טרם צאתם לספרד. מכאן נובע, לכאורה, כי אם היו כלי הנשק זרים להם, הרי, בהיותם אנשי מקצוע, היה עליהם לדאוג להכרות מספקת עם כלי הנשק. מטענה זו נגזר למעשה פן אחד של הטענה בדבר אשם תורם של התובע. כן טענו הנתבעים כי ההדרכה והתרגול שניתנו לצוות הדרכה במהלך הפעילות ביום א' ה27- בספטמבר 1992 כללו הסבר ממצה על כלי הנשק בהם עמדו לעשות שימוש בהשתלמות, כולל דרכי התגברות על תקלות וכי בכך, למעשה, מילאו הנתבעים את חובתם, אם היתה להם חובה מעין זו, בכל הנוגע להדרכת אנשי הצוות בתפעול כלי הנשק הזר להם. לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות שהובא לפני, אני דוחה מכל וכל את גרסת הנתבעים. בתשובה לשאלה האם יידע את צוות ההדרכה באשר לסוגי הנשק בהם יעשה שימוש במהלך ההשתלמות השתנתה תשובתו של מר דותן מפעם לפעם : בתשובה לשאלה 27 בשאלון שהציג לו התובע- האם ספקת לתובע או ליתר מדריכי הקורס מסמך כלשהו בקשר עם הנשק או התחמושת שעימם עתידים היו להשתמש בקורס או שעימם השתמשו בפועל בקורס ? (ת2/, א' בעמ' 4) השיב בשלילה (ת2/, ב'). בישיבת בית המשפט מיום 31.5.99 (עדות דותן, פרוטוקול מיום 31.5.99 בעמ' 381) העיד דותן כדלקמן: "אני מסביר שהקורס הזה עיקרו בתרגול האנשים בנושא של אבטחת אישים...לא התפעול של הנשק, שהוא נשק שהמדריכים לא הכירו אותו אלא תודרכו עליו בהיותם שם, ביום ראשון של יומיים, יום לפני תחילת הקורס... ש. טוב, אנחנו נמשיך הלאה, אנחנו עדיין עוברים לתשובה שאתה מקבל מהספרדים ב26.6.92- (במכתב זה ציינו הספרדים מה הם סוגי הנשקים בהם יעשה שימוש בהשתלמות. המכתב צורף כנספח לתצהירו של דותן. להלן-"המכתב מיום 26.6.92". התצהיר לא הפנה אל נספח זה והוא לא סומן, דבר שהקשה על ההתמצאות). תאמר לי, האם קיימת איזה שהיא סיבה שאתה את המסמכים האלה לא הצגת בפני מדריכי הקורס? ת. אני הצגתי, מה זה לא קיימת סיבה, לא קיימת שום סיבה כי אני הצגתי אותם בפני מדריכי הקורס. ש. בפני מי הצגת את המסמכים האלה ? ת. אני לא יודע מי, את המסמכים עצמם, את תוכן המסמכים הצגתי גם בפני. ש. אני שאלתי אותך את המסמכים. ת. אבל אני עונה חל מה שאני זוכר, לא מה שאתה שואל. אלא אני אומר שאני לא זוכר אם הצגתי את המסמכים עצמם כנייר, אלא אני בטוח שהצגתי את תוכן המסמכים לכל משתתף שהיה בקורס כמדריך. ש. תראה, אני את אותה שאלה ששאלתי אותך עכשיו, שאלתי אותך עוד בשנת 95, ואתה ב13.8.95- בתשובה לשאלה 27, ענית כי לא סיפקת לאיש מסמך בקשר לנשק. זה נכון ? ת. כי מה, אני לא הבנתי, עוד פעם, כי לא סיפרתי לאיש? ש. לאיש מהמדריכים. ת. מסמך ? ש. מהמדריכים, כן. ת. אתה מוציא את זה מהקשרו, אם אני מבין נכון. ש. בקשר לנשק. ת. אתה שאלת, אני מתוך הבנה לא מתוך זיכרון. ש. טוב. ת. אם אני נתתי USER MANUAL מסמך. ש. מסמך כל שהוא. ת. מדריך למשתמש בקשר לנשק. ש. כן ? ת. ועל זה אמרתי לך שלא סיפקתי לאיש USER MANUAL או מדריך למשתמש בקשר לנשק. ... ש. אני שאלתי אותך האם סיפקת לתובע או ליתר מדריכי הקורס מסמך כל שהוא בקשר עם הנשק או התחמשות שעימם עתידים היו להשתמש בקורס או שעימם השתמשו בפועל בקורס. והתשובה לשאלה 27, אתה אמרת לי או ענית לי שלא. ת. או קיי, הכוונה היא שלא הגשתי, לא סיפקתי להם מסמך שמוגדר בשפת, בשפה המקצועית USER MANUAL, מדריך למשתמש. ... (בעמ' 385) ש. זה נכון. האם טרם שיצאתם לספרד בספטמבר 92, אתה הודעת לתובע, לאבישי צור או למי מהמדריכים המיועדים להשתתף בקורס, מה הם סוגי הנשק שעימם הם עתידים להשתמש בספרד ? ת. מעל כל ספק. ש.או קיי. כן, התשובה היא כן ? ת. התשובה היא כן, מאה אחוז. ש. אז בוא תספר לבית המשפט מאיפה שאבת את האינפורמציה על הנשקים ? ת. הנה מהנייר. ש. מהנייר שקיבלת מספרד ב26.6.92-, נכון ? ת. נכון מאוד. ש. עכשיו תספר לבית המשפט מהו סוג התת מקלע מתוצרת סטאר שעליו סיפרת למדריכים שתשתמשו בו בספרד ? ת. אני לא סיפרתי, אני קודם כל כתוב פה אל84-, אני קורא. תת מקלע סטאר אל, 9 מ"מ, פרבלום. ... ש. ואת אותו מידע שכרגע סיפרת לנו שאתה למד מאותו מסמך בספרדית או בתרגום בעברית, אותו מידע זה המידע שסיפרת למשל לאבישי צור ולעוזיאל שלום ? ת. כנראה." בישיבת בית המשפט מיום 8 ביוני 1999 (עדות דותן, פרוטוקול מיום 8/6/99 בעמ' 396 שורה 11 ואילך): "הנושא של תמ"ק סטאר לא נולד בספרד בתחילת הקורס. אנחנו זמן לא קצר לפני תחילת הקורס פנינו למשטרת חבל הבסקים וביקשנו מהם לקבל את רשימת כלי הנשק שבהם הם משתמשים. הם העבירו לנו את זה, את הרשימה הזו, ואני העברתי אותה גם למדריכים וגם לאבישי צור. אני איתם ישבתי ושמעתי מהם שאין בעיה מבחינת המומחים בכל הנשק ובנושא של ליווי האישים, להעביר להם מטווחים, להיות איתם בזמן המטווחים ולהשגיח עליהם גם אם כלי הנשק הוא סטאר. על פי זה הלכתי והתקדמתי ... לא. אני לא שמעתי מאף אחד מהם שהם לא מכירים את התמ"ק סטאר. להפך. כשדיברנו על תמ"ק סטאר זה היה ברור מה זה. ישר היה ברור שזה נשק ספרדי שהם מכירים ויודעים איך זה נראה. ש. מי אמר לך שהוא מכיר ויודע איך זה נראה . ת. אני עוד פעם לא יכול עכשו לשחזר פגישות שהיו ביולי-אוגוסט-ספאמבר 1992. זה שבע שנים עוד מעט. נכון? אבל היו לנו פגישות בענין הזה. לא פגישה אחת ולא שתי פגישות. פגישות גם אישיות וגם במשרד. לא עלו ולו במלה אחת, לא עלתה ולו במלה אחת בעיה בנושא הזה. אף על פי שריכזנו את האנשים ודיברנו על הנושאים. ... (בעמ' 398) שופטת: אדון דותן ... כשאתה העברת להם את הנתונים על התמ"ק סטאר הם אמרו שהם מכירים את הנשק הזה כנשק ? או שלא אמרו שום דבר ? ת. לא.לא. היה ברור לחלוטין שיודעים מה זה תמ"ק סטאר. אם אנחנו נכנסים- שופטת: רגע אחד. אני לא יודעת מה זה ברור. הם אמרו אנחנו מכירים את זה משימוש בעבר? ת. לא. לא. היה ברור שהם לא השתמשו בנשק הזה. ... ת. הם אמרו שאין שום בעיה לעשות קורס לליווי אישים, השתלמות לליווי אישים עם תמ"ק סטאר. גליק: מי אמר את זה ? ת. כולם. ... (בעמ' 400) ת. אוקיי. אז אני מצהיר פעם שניה, שגם אבישי צור וגם עוזיאל שלום ראו את הנייר, לא רק שמעו את הדגם, אלא ראו את הנייר (כוונתו למכתב האמור לעיל מיום 26 ביוני 1992)... ש. גם את התרגום נתת להם ? ת. לא. לא זוכר. ש. מה שווה שאתה נותן לי לקרוא נייר שאני לא יודע לקרוא אותו ? ת. אני אסביר לך . לא. זה שווה כי כתוב עליו בדיוק את הדגמים ואת המספר של- ... ש. מה כתוב לגבי סוג ? התמ"ק סטאר. ת. כתוב סטאר L-84 ... ש. ...אתה הראית להם את הנייר הזה ? ת. כן". ואילו בישיבת בית המשפט מיום 13 ביולי 1999 (עדות דותן, פרוטוקול מיום 13/7/99 בעמ' 506 שורה 13 ואילך): "ש. האם נכון שלפני היציאה לספרד בספטמבר 1992 לביצוע הקורס, לא אתה ולא איש מטעם טנדו, לא ראה ולא בחן את לי הנשק שעימם הייתם עתידים לעבוד בספרד ושעבדתם איתם בפועל ? ת. אני ביקרתי ביחידה הזאת לפני צאתנו לקורס. אינני זוכר מתי. זה היה בשנת 91, 92. ביקרתי שם לפחות פעמיים, שלוש. בין היתר ראיתי את היחידה באימון שלה עם כלי הנשק האלה. אני לא יודע לענות אם ספיציפית ראיתי את הכלי הזה או לא, לא שלחתי לצורך הענין הזה אדם במיוחד לפני הקורס. אני שאלתי את המומחים האם יש צורך לבדוק את הכלים האלה ספיציפית, לאחר כל הנתונים שהעברתי להם בכתב שקיבלנו מהמשטרה, הם אמרו שאין צורך לבחון את זה ושנבחן את זה לפני תחילת הקורס. ש. מי היה זה שאמר לך, מר דותן אין צורך לבדוק את הנשקים, נגיע לשם ויהיה בסדר ? ת. אני ישבתי בדיונים. אני לא מנהל פרוטוקול ולכן אני לא יכול לזכור מי אמר מה. היו דיונים יחד עם עוזיאל שלום, אבישי צור, מנשה יעקב לאורך התקופה והתבקשתי על ידי האנשים לבדוק עם הלקוח באיזה כלי נשק משתמשים ובאיזה כלי נשק אנחנו נשתמש בקורס. ואכן הוצאתי להם תכתובת בנושא ואכן קיבלתי מהם תשובות שהוצגו בפני בית המשפט. אני לא זוכר מי מהשלושה אמר לי שלא צריך לבדוק את כלי הנשק לפני הקורס" נקל לראות בברור הכיצד השתנתה תשובתו של מר דותן. בתחילה השיב באופן חד משמעי כי לא הציג לצוות ההדרכה כל מסמך שהוא בקשר לנשק איתו היו עתידים להשתמש במהלך ההשתלמות. אחר כך טען כי לא הציג לצוות ההדרכה את המכתב מיום 26.6.92 אך הביא לידיעתם את תוכנו. מאוחר יותר טען מפורשות כי הציג לצוות ההדרכה את המכתב מיום 26.6.92. על כך הוסיף וטען כי צוות ההדרכה ידע באילו נשקים מדובר וכי נאמר לו כי אין בעיה להדריך באמצעותם. לבסוף אף טען כי נאמר לו על ידי מי מצוות ההדרכה כי אין כל צורך לבדוק את כלי הנשק קודם לקורס. מלבד חוסר ההתאמות שבין גרסאותיו השונות, אי התאמות העולות גם אף כדי סתירה (בין תשובתו לשאלון לבין גרסתו האחרונה) הרי שגרסותיו ככלל נסתרות בפרטים שונים על ידי חומר הראיות האחר. כך העיד עוזיאל כי לא ראה את המכתב מיום 26.6.92 מעולם (עדות עוזיאל, פרוטוקול מיום 24.5.99 בעמ' 203 שורות 14-19): "ש. ... תראה, באחד התצהירים כאן לבית המשפט הגישו מסמך שבו הם מספרים שהם ב26.6.92 בשעה 11:45 מקבלים פקס מספרד, ובו רשימת כלי הנשק והם מצרפים פה גם את התרגום בכתב יד של אותו עמוד. ת. לא ראיתי דבר כזה" עוזיאל נשאל על כך בשנית (פרוטוקול מיום 24.5.99 בעמ' 210, שורות 9-10) והוא חוזר מתכחש למכתב האמור. הדבר עולה בקנה אחד עם התשובה שנתן עוזיאל בתצהיר התשובה לשאלון שנשלח לו על ידי התובע (ת2/ ו'). במענה לשאלה 23 : "א. האם במהלך הקורס השתמשת בתת מקלע מסוג "סטאר" (להלן:"הסטאר")? אם כן- ב. מתי לראשונה בחייך השתמשת בסטאר ? ג. האם עוד טרם השתמשת לראשונה בסטאר הוצג בפניך או ראית מסמך כלשהו המתייחס לפעולת הסטאר או להרכבו או לתחמושתו או להוראות הבטחון באשר לשימוש בו או למגבלות בקשר לשימוש בו ? אם כן- ד. מה הוצג לך או מה ראית ומתי ? ה. באיזו שפה היה המסמך שאותו ראית ?" השיב עוזיאל : "23. כן , בקורס. ג- לא." גם מעדותו של יעקב (ת10/, ע.ת. 7, פרוטוקול מיום 19.1.98 בעמ' 112 וכן פרוטוקול מיום 20.1.98 בעמ' 118) שהתובע בא בנעליו עולה כי לא הובא לידיעתו מהו הנשק שבו יעשה שימוש בהשתלמות ולפיכך, ודאי, שלא הוצג בפניו המכתב מיום 26.6.92 (פרוטוקול מיום 19.1.98 בעמ' 116): "שאלתי באיזה נשק יערך הקורס אמרו לי שלא יודעים כרגע כשידעו יגידו לי" עוזיאל, לעומתו, העיד כי לידיעתו הוא כן הובאו סוגי הנשקים בהם יעשה שימוש במסגרת ההשתלמות: "ש. ... עכשיו, אתה ידעת לפחות דבר אחד לפי שיטתך, שאתה אחראי על סוגיית הירי בקורס, נכון ? ת. לא. ש. ואני מניח שעוד לפני שיצאת לספרד, אתה קיבלת מאייל דותן או מטנדו מידע על סוגי כלי הנשק שישתמשו בהם במהלך הקורס. נכון ? ת. כן. אני גם ביקשתי לדעתי את האינפורמציה הזאת. ש. למה זה כל כך חשוב ? ת. מפני שרציתי לדעת אם אני מכיר כלי הנשק האלה ואם אני יכול להגיע אליהם בארץ באיזה שהיא צורה על מנת שנוכל לבצע את ההכנה הזאת בבית. ש. הבנתי. ת. וברגע שקיבלנו את הרשימה אני ניגשתי לאחד המתמחים באחת החנויות ... נשק אחד מסוג סטאר שזה אקדח וסטאר. ש. תת מקלע. ת. לא, לא, לא נמצא בארץ. ש. לא נמצא. אז מה זה היה חשוב לך? מה עשית מאז שקיבלת את האינפורמציה לא עשית כלום. ת. אדוני, אני קיבלתי את האינפורמציה, ואחרי שקיבלתי את האינפורמציה ניגשתי לברר מה הם זקוקים בכלל, עד כמה שאני יכול, עשיתי את מירב, את מה שיכולתו על מנת לקבל את מירב האינפורמציה לגבי הנשק. ... ת. לא יכולתי לבקש מהספרדים שיעשו את זה בספרד. ש. אבל יכולת לבקש לצאת לספרד. ת. יכולתי לבקש. ש. יכולת, ביקשת? ת. לא. ... (בעמ' 204, שורה אחרונה) ש. ... ולמרות שרצת לחפש בארץ את הנשקים ואת התת מקלע לא מצאת. ת. לא מצאתי. ש. האם ביקשת לקבל לפחות אינפורמציה כתובה על אותו תת מקלע שאתה אמור להשתמש בו בספרד ? ת. לא." אף אם נאמץ גרסה זו כפשוטה, מבלי להטיל בה ספק, אין משתמע ממנה כי עוזיאל, דותן או אחר מטעם טנדו, יידעו גם את שאר חברי צוות ההדרכה באשר לאמור. יתרה מזאת, יעקב העיד, כאמור, כי לא הודע לו מה הם סוגי הנשקים בהם יעשה שימוש במסגרת ההשתלמות ואילו הפניה אל התובע שיבוא בנעליו של יעקב נעשתה אך פחות מחודש לפני היציאה לספרד. מכאן, שכל עדותו המעורפלת של מר דותן אודות "פגישות שהיו ביולי-אוגוסט-ספטמבר" "פגישות בענין הזה. לא פגישה אחת ולא שתיים" שבהן, לכאורה, ישב עם המדריכים ושמע מהם "שאין בעיה מבחינת המומחים בכל הנשק" ו-"ישר היה ברור שזה נשק ספרדי שהם מכירים ויודעים איך זה נראה" אין לה אחיזה בחומר הראיות. ההיפך, היא נסתרת, במשתמע, אפילו על ידי עדותו של מר עוזיאל, שכאמור העיד שמאחר שלא הכיר את הנשק ביקש למוצאו בחנות המתמחה בכגון אלה. אין הדבר מתישב עם טענתו של דותן כאילו נאמר לו על ידי צוות ההדרכה כי הצוות מכיר ויודע איך "זה" נראה. לכן, אני דוחה, כבלתי אמינה את גרסתו של דותן לפיה (גם אם לא הציג ממש את המכתב מיום 26.6.92) יידע את צוות ההדרכה באשר לסוג הנשקים בהם יעשה שימוש במסגרת ההשתלמות. יש להכריע איפוא בטענתם של הנתבעים כאילו יצאו ידי חובתם בהדרכה ובתרגול שנערכו במסגרת הפעילות ביום א' ה27- בספטמבר 2000. שתי מחלוקות עובדתיות עיקריות עולות מהשוואת גרסאות הצדדים אשר למהלכם של ההדרכה והתרגול: האחת, האם כללה הדרכה זו שהועברה להם תפעול תקלות בנשק בכלל ובמיוחד תקלה של הזנה כפולה. האחרת, האם ההדרכה האמורה הועברה על ידי אחד החניכים שעתידים היו להשתתף בקורס עצמו, איטור שמו, או שמא רק על ידי מפקד היחידה, חוזה. האם נטל המדריך המקומי איטור חלק בהדרכה ובתרגול ? חמישה עדים בלבד, מבין אלה שעדותם הובאה לפני, יכולים היו להעיד אודות ההדרכה והתרגול: דותן, עוזיאל, נחימוב, רחלי והתובע. העיד מר דותן בתצהירו (נ8/, סעיף 11): "באותו יום א' 27.9.92... כיון שאנו לא הכרנו את כלי הנשק בהם משתמשים המקומיים הוחלט על ביצוע מטווח ותירגול של המדריכים בכלי הנשק בהם נעשה שימוש בקורס. תחילה קיבלנו הסבר עיוני על כלי הנשק והפעלתם לרבות הסברים על תרגולות למקרי תקלות ולאחר מכן יצאנו למטווח לביצוע ירי רטוב. את ההסברים על כלי הנשק ואת הוראות התפעול והירי קיבלנו מאחד המדריכים אשר עמדו להשתתף בהשתלמות, מדריך אשר הכיר היטב את כלי הנשק (כך היו גם שאר המשתתפים בקורס אשר לא היו טירונים אלא מדריכים ותיקים ביחידה לאבטחת אישים). אותו מדריך, איטור שמו, העביר לחברי המשלחת הדרכה אשר כללה את הכרת כלי הנשק והתחמושת, דרך הפעלתם, טעינה ופריקה של כלי נשק, אופן התגברות על תקלות וכן אופן בדיקת תקינות כלי הנשק. לאחר סיום הסבריו של איטור, כל אחד מאיתנו ביצע תרגולות שונות "על יבש" עם כלי הנשק (כמו פירוק והרכבה, הכנסת מחסניות, דריכה וכו') ולאחר מכן ביצענו ירי "רטוב" כאשר כל אחד מאיתנו לרבות התובע ירה בסוגי נשק שונים. ... כבר בארץ הבהרתי לתובע ולמדריכים האחרים כי ההדרכה לא תהיה בכלי נשק צהליים המוכרים להם אלא בכלי נשק של היחידה הבסקית..." דותן חזר על עיקרי הדברים גם במסגרת חקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 8.6.99 בעמ' 402, שורה 22 ואילך): "... אני דאגתי בניגוד לטענות פה, בכל הנושאים הלוגיסטיים כולל את זה שיהיה יום שבו יוכלו המדריכים ללמוד את הדברים שהם רוצים ללמוד, שהם צריכים ללמוד, על פי דעתם שלהם, כי הם המומחים על הנשק, כולל הנשק סטאר וכולל נשקים אחרים. לצורך זה הגענו למטווח עם מפקד היחידה ועם מדריך נוסף שלהם, שהתמחה בנשק הזה וניתן למדריכים זמן בלתי מוגבל ללמוד את הדברים האלה." גרסה זו דומה בעיקרה לגרסה שהועלתה בתצהירו של עוזיאל (נ6/ בסעיף 7): ...ביום א’ 27.9.92 התקיימה פגישה בין כל חברי המשלחת ובין חוזה המפקד של היחידה המקומית...באותה פגישה המפקד הבסקי נתן לנו מידע ... על כלי הנשק בהם נשתמש במהלך הקורס. המפקד הבסקי הציג בפנינו את כלי הנשק בהם היינו אמורים להשתמש בקורס לרבות תמ"ק ואקדח הסטאר וכן את התחמושת שלהם. חוזה זימן למקום מדריך בסקי בשם איטור שהיה אחד המדריכים החניכים בקורס (כאמור המדובר היה בהשתלמות למדריכים ותיקים שהיו מדריכי ירי מקצועיים ומדריכי קורסים של אבטחת אישים). איטור העביר לכל חברי המשלחת הדרכה אשר כללה הכרת כלי הנשק, מנגנון פעולתם, דרך הפעלתם, טעינה ופריקה של כלי נשק, אופן התגברות על תקלות, אופן בדיקת תקינות כלי הנשק וסוגי התחמושת שלהם. ולאחר מכן כל אחד מאיתנו תירגל פירוק והרכבה וכן מטווח באש חיה בתמ"ק סטאר וכן בכלי הנשק האחרים. ברצוני לציין כי בעת אימון הירי הרטוב משהיו תקלות בחלק מן הנשקים, אנו התגברנו עליהן בעזרת המקומיים, לפי הסבריו של איטור ובפיקוחם של המקומיים, אשר כאמור היו מדריכים מיומנים והכירו היטב את כלי הנשק ואת שיטות ההתגברות על תקלות... 9. ... כבר בארץ ידעו כל המדריכים, לרבות התובע, כי הנשק בהשתלמות יהיה סטאר. בשום שלב איש לא אמר לנו כי הסטאר זהה לעוזי". ואולם, קודם למתן תצהירו זה השיב, כאמור, מר עוזיאל על השאלון (ת2/ ו'). בתשובה לשאלה 26: "האם עובר לתחילת הקורס בדקת את הסטאר ואת תחמושתו ?" תשובה: "יום לפני תחילת הקורס היה יום הכרת הנשק, והתחמושת, בדיקת תקינות הנשק, תכונותיו, פירוק והרכבה מנגנון פעולה לימוד תפעול תקלות לנשקים אלה. ואימון ירי בו יבש ורטוב למדריכים שנערך במקום העברת הקורס ע"י מפקד היחידה ביוזמת התובע ועפ"י לוח זמנים שנקבע על ידו." (הדגשה שלי- ד' פ'). עוזיאל נשאל בחקירתו הנגדית אודות חוסר ההתאמה בין שתי הגרסאות ותשובתו הינה, בלשון המעטה, בלתי מספקת (פרוטוקול מיום 24.5.99, בעמ' 238 שורות 2 ואילך). גרסתו של נחימוב לפעילות שנערכה באותו יום א' ניתנה בתצהירו (נ10/, סעיף 7) והוא לא נשאל עליה ולא ביקש לשנות ממנה: "ביום א' התקיימה פגישה בין כל חברי המשלחת ובין אנשי היחידה הספרדית ומפקדה, חוזה. באותה פגישה חוזה הציג בפני חברי המשלחת את היחידה בראשה הוא עומד, סיפר לנו על היחידה, על המחנה בו נתאמן ועל כלי הנשק בהם ישתמשו במהלך הקורס". רחלי מזכיר את קורות אותו יום ברפרוף אך גם בגרסתו למהלך ההדרכה והתרגול באותו יום אין כל אזכור למדריך בשם איטור (ת4/, סעיפים 9, 10). גם דותן עצמו אינו בטוח כל כך כבתחילה בגרסתו (פרוטוקול מיום 13.7.99 בעמ' 566): "ש. לא תראה, עד שאתה נתת את התצהיר שלך, ולאחריו נתן עוזיאל שלום את התצהיר, היו כבר מונחים בפני בית המשפט מספר תצהירים בין השאר של עוזיאל שלום, שמהם ניתן להבין שמי שהדריך אתכם בספרד בקשר לתת מקלע סטאר היה מפקד היחידה הבסקית בספרד, היום אנחנו יודעים שזה חוזה, וזה היה יום פני תחילת הקורס. משהו מהמידע הזה לא מדוייק ? ת. אני רק לא זוכר אם זה יום או יומיים, אם זה היה בשבת או בראשון, אבל זה נכון באופן עקרוני. ש. נכון ? ת. כן. ש. תודה רבה. ת. ונדמה לי שהיה עוד מישהו יחד איתו, לא רק הוא היה לבד. אז אם מדברים על דיוק, היה עוד מישהו איתו. ש. עכשיו נדמה לך או שאתה בטוח ? אם נדמה לך אז תגיד נדמה לי. ת. אני מנסה לחשוב, אני לא רוצה לתת תשובות לא אחראיות. למיטב זכרוני היה איתו עוד מישהו. ש. היה איתו עוד מישהו. ת. כן. ש. כשאתה אומר היה איתו, למה אתה מתכוון? מה זאת אומרת היה איתו? ת. אני אומר, התחלתי בזה שאני לא זוכר בדיוק. ש. כן? ת. אבל אני יש לי איזה שהוא...בעניין הזה שהיו שם שני אנשים וזה לא רק הוא הדריך, אלא עוד מישהו היה איתו. אני לא זוכר מי זה בדיוק, אם זה היה מישהו מהמדריכים או מישהו, עוד מישהו שהבין בנשק. אבל אני אומר עוד פעם, אני שם את זה בהחלט לא בביטחון של מאה אחוז." אין לי אלא להגיע למסקנה החד משמעית כי הראיות תומכות בגרסתו של התובע לפיה הועברו ההדרכה והתרגול לחברי צוות ההדרכה על ידי חוזה בלבד. האם כללו ההדרכה והתרגול תרגול תקלות בנשקים בכלל והזנה כפולה בפרט? העיד נחימוב בבית המשפט (פרוטוקול מיום 21.9.99 בעמ' 621, שורה 26 ואילך): "ש. ..האם נכון שאתה לא קיבלת וגם לא העברת חומר הדרכה או הבהרה בקשר למנגנון המ"ק סטאר שבו השתמשו בספרד, או לדרך תפעולו וגם לא לעניין התגברות על תקלות בו ? ת. עד כמה שזכור לי, לא. ש. זאת אומרת נכון, לא קיבלת, נכון ? ת. לא. ... (בעמ' 623, שורה 21 ואילך) ש. ולכן אני מבין שאתה בעצם לא העברת הוראה כל שהיא או הדרכה כל שהיא ולא נתת אזהרה כל שהיא בקשר לשימוש בסטאר או לדרך תפעולו או להתגברות על תקלות, נכון ? ת. לא זכור לי. התשובה לשאלה הזאת היא לא." עדותו זו עולה בקנה אחד עם גרסתו של התובע. כנגד גרסה זו עומדת הגרסה שהוצגה לעיל בתצהיריהם של דותן ועוזיאל. עוזיאל אף פרט והרחיב בענין זה בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 24.5.99 בעמ' 221, שורה 14 ואילך): "ת. מהיום שאנחנו הגענו לספרד, למדנו את נשק ולמדנו שלא מבצעים את זה בסטאר. ש. זאת אומרת דיברו איתכם ? ת. כן. ש. אתה הסברת למישהו ? ת. אני לא הסברתי את זה. ש. לא הסברת את זה ? ת. אני קיבלתי הסבר מהמדריך שלהם. ש. מתי ? ת. לפני תחילת הקורס. ש. לפני תחילת הקורס ? ת. כן ש. למה לא גילית את זה לאבישי צור ? ת. אבישי צור היה איתי ונוכח איתי. ש. זה המצאה עכשיו. ת. אבישי צור היה איתי במטווח, הוא ארגן את ... הזה. ש. כן? ת. הוא ארגן. ש. ומה נאמר ? ת. ונאמר... ש. ומה נאמר ? ת. כשיש מעצור בסטאר דבר ראשון שולפים את המחסנית. ש. למה לא כתבת את זה בתצהיר שלך ? ת. איפה זה כתוב, איפה לא כתבתי את זה? ש. בתצהיר שלך, תראה לבית המשפט איפה כתבת את זה ? ת. לא כתבתי. ש. מה אתה מצביע על עורך הדין ? ת. אני לא יודע. ש. אני שואל אותך. ת. כתבתי. ש. תגיד לי איפה שכתבת ? ת. מפני שלא כתבתי לפרטי פרטים, אני אגיד לך איפה כתבתי את זה. חכה, אני אראה לך איפה כתבתי את זה. זה ראש הנקודה, זאת הנקודה עצמה. ש. איפה, בוא תראה לבית המשפט, הרגע זה אנחנו יודעים שאתה ידעת דבר. ת. שאני ידעתי אותו וכולם ידעו אותו. " וכן מעט מאוחר יותר במהלך החקירה (פרוטוקול מיום 24.5.99 בעמ' 253, שורה 11 ואילך) : "ש. הבנתי. מישהו נתן לך הדרכה איך ללמד? ת. שם ? ש. כן ? ת. כן. ש. מי ? ת. המדריכים עצמם. ש. החניכים ? ת. החניכים. ש. יפה. ת. בנושא של התגברות על מעצור. ש. רק בנושא הזה פתאום ? ת. כן כי זה היה השוני. זה היה, זאת היתה, זה היה הנושא מהות השינוי בין העוזי שלמדנו אותו לבין הסטאר. (ההדגשה שלי - ד.פ.). ש. וזה אתה אומר שנודע חל עוד לפני שאבישי נפצע ? ת. אמרתי שכן, ... אנחנו לא עשינו, הסבירו לנו. ש. מי הסביר לך ? ת. איטו. ש. איטו ? ת. כן. ש. באיזה שפה הוא דיבר ? ת. בספרדית. ש. מי תרגם את הדברים האלה ? ת. נחימוב. ש. נחימוב תרגם את מה שכרגע אתה מספר לנו ? ת. בוודאי. ש. הוא עמד לידך או שהוא צעד היה לו מיקרופון והוא סיפר לכולם ? ת. הוא עמד לידנו ותרגם את כל החומר. ש. ואתה אומר לי שאתה ב27- לחודש ידעת שמה שאבישי צור ביצע ביום 30 לחודש אסור לעשות. ת. בוודאי". דבריו אלה של עוזיאל סותרים במשתמע טענה אחרת של הנתבעים כאילו איש לא אמר לתובע או למי מצוות ההדרכה כי הסטאר הוא מעין "תואם" עוזי, וכל מסקנה מעין זו היא סברה של התובע לבדו שלא היתה לה כל אחיזה בדברי המארחים או מי מטעם טנדו. לעצם הענין, גרסה זו של עוזיאל נסתרת על ידי עדותו של נחימוב, שקטע ממנה הובא לעיל, כי מעולם לא תרגם כל הוראה, הדרכה או אזהרה בקשר לתפעול הסטאר או דרך התגברות על תקלות בו. איני מקבלת את טענתו של עוזיאל, אותה השכיל לטעון כבר במהלך עדותו, כאילו משום חוסר התמצאותו של נחימוב בנשקים ונושאים מעין אלה אין זה סביר שיזכור פרטים מעין אלה (פרוטוקול מיום 31.5.99 בעמ' 292 שורות 11 ואילך ובמיוחד שורות 24-26). ראשית, הובהר, כי בניגוד לטענתו של נחימוב בתצהירו כי הוא אינו איש בטחון ואין לו כל נגיעה מיוחדת לנושא (תצהיר נחימוב, מוצג נ10/, סעיף 8), היה נחימוב איש בטחון בקונסוליה הישראלית בריו-דה-ז'נרו בברזיל (פרוטוקול מיום 21.9.99 בעמ' 603) ובכך די, לטעמי, כדי לקבוע כי הוא בעל רקע ביטחוני מספיק על מנת להבין, לתרגם ולזכור דברים הנוגעים לנשק ואופן תפעולו. שנית, לאחר הארועים הדרמטיים של התאונה, והגשת התובענה, סביר להניח כי היה נחרת בזכרונו, והוא גם היה מוצא לנכון לציין בתצהירו, כי התובע ביצע פעולות המנוגדות מפורשות להוראות שניתנו בקשר לכלי הנשק ושאותן תרגם לצוות ההדרכה. כן איני מקבלת את טענתו של עוזיאל, שאף אותה טען במהלך עדותו, כאילו המתרגם, מעצם תפקידו, הוא "קופסא ריקה" ולכן טבעי הוא שלא יזכור דברים שתרגם (פרוטוקול מיום 31.5.99 בעמ' 302 שורות 17-21. טענה שנחימוב ניסה לחזור עליה, אם כי בגמגום מה, במהלך חקירתו הנגדית, פרוטוקול מיום 21.9.99, בעמ' 631). איני סבורה כי הדברים נכונים באופן כללי למתרגמים, ובמיוחד איני סבורה כי הם מתאימים לעובדות המקרה בעניננו, כמוסבר לעיל. לפיכך אני דוחה את גרסת הנתבעים באשר לתוכנם של ההדרכה והתרגול. המסקנה הנובעת מן האמור לעיל היא כי מה שנעשה במסגרת ההדרכה והתרגול אין בו כדי לענות על מילוי חובת הזהירות שחבה טנדו לתובע. ח. אופן חלוקת החבות כאמור על מנת לחייב מי מן הנתבעים האחרים ברשלנות היה על התובע להוכיח את כל יסודות העוולה ובראש ובראשונה חובת זהירות. נחימוב מריו - הנתבע מס' 5 סבורני, כי על פניו ברור כי נחימוב, לא רק שמעורבותו בהשתלשלות הענינים היתה שולית, אלא גם שחובת הזהירות שהוא חב לתובע מתוקף תפקידו בצוות ההדרכה מתמצה בחובה לתרגם היטב ובאופן המדויק ביותר מספרדית לעברית ולהפך. לא הוכח כי נחימוב הפר חובתו זו או כי התאונה היא תוצאה של כשל כלשהו בתרגום. לפיכך אני דוחה את התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק כנגד נחימוב. התובע ישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות נתבע זה בסכום של 15,000 ש"ח + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. עוזיאל שלום - הנתבע מס' 4 הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי לצרכי ההשתלמות מילא עוזיאל, לכל הפחות, תפקיד של מדריך הירי. מחומר הראיות עולה גם כי מעורבותו של עוזיאל בהכנת הקורס היתה הרבה ביותר מבין כל אנשי צוות ההדרכה והוא ליווה אותו, פחות או יותר, מרגע ההתקשרות בין היחידה לבין הנתבעת 1. לגרסתו של עוזיאל, כפי שהובאה לעיל, ידע עוד טרם הנסיעה מה הם כלי הנשק בהם יעשה שימוש במהלך ההשתלמות וביקש למצוא את הסטאר על מנת להתוודע אליו משום שלא הכירו. עוזיאל לא נתן כל הסבר מדוע זנח מאמצים אלו, ומדוע לא פנה אל מעבידתו בבקשה להקדים את נסיעתו לשם הכרות עם הנשק, על אף שעולה מגרסה זו כי אכן היה מודע לצורך להכשיר את הנשק קודם השימוש בו. אני קובעת כי היה זה מתפקידו של עוזיאל להכשיר או לדאוג להכשרתו של הסטאר. היה זה מתפקידו של עוזיאל, שנשכר על ידי טנדו בשל מומחיותו בכלי נשק, לדאוג להכשרת תת המקלע, ומשהדבר לא נעשה להזהיר ולהתריע ולתבוע החלפתו של הנשק הזר בנשק המוכר לצוות ההדרכה, או לקיים במקום השתלמות מזורזת תוך ניצול ידע מקומי קיים. לפיכך אני מוצאת כי עוזיאל חב לתובע חובת זהירות אותה הפר ובשלה נגרם לתובע נזק של ממש כאמור לעיל. נבו דוד - הנתבע מס' 3 יש להדגיש כי על אף שנבו הוא ללא ספק אורגן של טנדו, ועל אף העובדה שמצאתי כי זו חטאה ברשלנות כלפי התובע אין פרושו של דבר כי הראשון חב ברשלנות אך משום היותו אורגן של החברה. המבחן לצורך הטלת אחריות על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין- קיום יסודות האחריות (ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, סעיף 21 לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר). לפיכך יש לבחון האם מתקיימים לגביו כל יסודות העוולה. לא נטענה מפורשות (למעט מעצם הגשת התובענה כנגדו) ולא הוכחה חובת זהירות שחב נבו לתובע. מחומר הראיות עולה כי למעט השתתפותו בפגישה אחת ביחד עם התובע לא פעל נבו כלל בעניינו של הקורס וכי ענין זה הושאר לטיפולי של בעל המניות העיקרי האחר- דותן. אשר על כן אני דוחה את התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק כלפיו, כבר בשלב זה. התובע ישלם שכר והוצאות בגובה 15,000 ש"ח + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. איל דותן - הנתבע מס' 2 להבדיל מנבו, היה דותן מעורב בכל שלבי ההכנה (עד כמה שהיו כאלה) של ההשתלמות. היה זה הוא שעמד בקשר עם צוות ההדרכה מחד ועם הספרדים מאידך. הוא גם זה שיצא עם צוות ההדרכה לספרד לשם העברת הקורס. אף אם הייתי מקבלת כנכונה את טענתו (אותה דחיתי לעיל) כאילו יידע את חברי צוות ההדרכה באשר לסוג הנשקים עימם יעבדו הרי משהובהר לו כי הנשקים אינם מוכרים להם (על פי עדותו של דותן בעצמו) אין הוא פטור. דותן לא נקט בשום פעולה על אף שראה כי לא ננקטת כל פעולה מיוחדת מטעם עוזיאל אותו העסיק כמומחה לענין זה. הוא לא נתבקש ולא ביקש מן הספרדים כל חומר כתוב בנוגע לנשקים הלא מוכרים, הוא לא ביקש לשנות את סוגי הנשקים, לא הוציא את עוזיאל לספרד זמן הולם מראש על מנת להתוודע אל כלי הנשק, ובאופן כללי ניתן לומר כי לא טרח כלל בענין זה. מתפקידו במסגרת טנדו, שכללה אחריות על הקורס, נבעה גם חובת זהירות שחב כאורגן של החברה לתובע. יחד עם זאת, ועל אף שחובת הזהירות שחב לתובע היא מכח היותו אורגן של החברה הרי שבהפרתה מתמלאות בו עצמו, באופן אישי, יסודות העוולה והוא חב ברשלנות כלפי התובע. ברור שמשמעות הרמת המסך במקרה זה נובעת מהעובדה שדווקא כישורי העומד בראש החברה הם שהיוו בסיס להתקשרות עמה. טנדו הנתבעת מס' 1 האם יצאה טנדו ידי חובתה בכך ששכרה את שירותיו של המומחה לנשק עוזיאל ? כך נאמר בפסק הדין המנחה בענין ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113): “הבעלים העביר את הפעלת הבריכה לאחר. הממשיך הוא לחוב את חובתו בגין קפיצה שהתרחשה לאחר מכן? לדעתי, התשובה היא בחיוב .... בשעה שהבריכה היתה בחזקת הבעלים היה בה סיכון בלתי סביר. הבריכה הועברה לאחר כשהסיכון הבלתי סביר ממשיך לדבוק בה. בהעברת הפעלת הבריכה לאחר לא העביר בעל הבריכה לאותו אחר את חובתו שלו למנוע סיכונים בלתי סבירים מרכושו. החובות על פי עוולת הרשלנות הן חובות אישיות. הן אינן ניתנות להעברה. חובתו של הבעלים היא חובתו שלו, וחובתו של המפעיל הוא חובתו שלו, ואין היא באה לו מהבעלים. יחד עם זאת, לעתים קרובות, עשוי אדם, אשר מוטלת עליו חובת זהירות קונקרטית, לצאת ידי חובתו בכך שהוא מעביר לאחר ביצוע הפעילות שכרוך בה סיכון בלתי סביר. במקרה זה, אין לנו ענין בהעברת החובה, אלא במילוי החובה בדרך של העברת ההפעלה (השווה ע"א 176/62 פדי ט"ז, 2625, 2631). חובת הזהירות הקונקרטית ענינה נקיטה באמצעי זהירות סבירים. לעתים אין לך אמצעי זהירות טוב יותר מהעברת ההפעלה לידיו של אדם מיומן. על כן, עשוי תופס במקרקעין או במטלטלין לצאת ידי חובתו כלפי מבקר (במעלית, במכונית), על ידי מינוי קבלן עצמאי מומחה ... נמצא, כי אחריותה של המשיבה מס. 1 כלפי התובע, תוכרע על פי התשובה לשאלה, אם בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, מילאה המשיבה מס. 1 את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, בכך שהעבירה את הפעלת הבריכה הלכה למעשה, לידי המשיבה מס. 2 ... האם יצאה מכך המשיבה מס. 1 ידי חובתה? שאלת המפתח היא, אם המשיבה מס. 1 רשאית היתה להניח כי המפעיל ינקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים כדי למנוע הסיכון הבלתי סביר? אם התשובה על כך היא בחיוב, כי אז יצאה המשיבה מס. 1 ידי חובתה. בנסיבות הענין שבפנינו, לא היתה המשיבה מס. 1 רשאית להניח הנחה זו, וזאת מכמה טעמים: ראשית, פקחי המשיבה מס. 1 היו מצויים במקום, והיה ברור להם כי לא חל כל שינוי בסדרי הבטיחות במקום, וכי לא ננקטים כל אמצעי זהירות למניעת סיכון של קפיצה במים רדודים. ... נמצא, כי המשיבה מס. 1 ידעה או צריכה היתה לדעת, כי הלכה למעשה, מפעילה המשיבה מס. 2 את הבריכה באותו אופן ובאותו דרך בלתי בטוחה, שבה נמסרה לה הבריכה על ידי המשיבה מס. 1. בנסיבות אלה אין במסירת הפעלתה של הבריכה לידי המשיבה מס. 2 משום מילוי חובת הזהירות המוטלת על המשיבה מס. 1.” הדברים נכונים, בשינויים קלים, לענייננו. מעשיו ומחדליו של דותן בכושרו כאורגן החברה מחייבים את טנדו, ומאחר שזה קיים מגע רצוף עם צוות ההדרכה ואף יצא עימם לספרד לשם העברת ההשתלמות, כאמור לעיל, אין לי אלא לקבוע כי טנדו לא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שהעסיקה את עוזיאל. הנתבעת 6, המגן חברה לביטוח בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק טען התובע כי בסעיף 7(א)(64)-(66) כי על הנתבעת 6 רובצת החובה לפצות את התובע בגין כל נזק שנגרם לו על פי פוליסת ביטוח של טנדו (נספח 120 לתצהיר התובע ת17/). לתצהיר התובע (ת17/) צורפה פוליסת ביטוח של הנתבעת 6 לטובת טנדו. אין כל טענה חוזית בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק, ממנה עולה שמי מהנתבעים הבטיח או התחייב כלפי התובע לבטח אותו בפוליסה מתאימה, ושעל סמך התחייבות מעין זו, הסכים התובע להצעת העבודה. במלים אחרות תביעת התובע בוססה על רקע נזיקי, ולא על רקע חוזי. לכאורה אכן מכסה הפוליסה את הנזק נשוא עניננו שכן בנספח שינויים והרחבות לפוליסת חבות מעבידים נקבע כי הפוליסה מורחבת לכסות את אחריותו של המעביד כלפי עובדיו הנשלחים מטעמו לעבודה מחוץ לגבולות ישראל (סעיף 6) וכן כלפי עובדים המועסקים על ידו על פי חוזה מיוחד (סעיף 7). אלא שסעיף 3 קובע כי הפוליסה מורחבת לכסות את אחריות טנדו כלפי עובדים נושאים נשק במסגרת עבודתם מתוקף תפקידם בתנאי שהנשק מוחזק ברשיון. כאמור לעיל לא דאגה טנדו לתובע לרשיון לנשיאת נשק בספרד, ולפיכך, אין הפוליסה האמורה חלה ודין התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק, ככל שהיא מתיחסת לנתבעת 6 להדחות. אשר על כן אני דוחה התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק כנגד הנתבעת 6, ומחייבת את התובע בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בהקשר אליה בגובה של 15,000 ש"ח + מע"מ. הסכום ישא רבית והצמדה כדין. חלוקת החבות בין הנתבעים 1, 2 ו- 4: מכיוון שהנתבעים עבדו למעשה כצוות ופעלו באותם נושאים כשתחומי הפעילות שלהם לא מוגדרים וחופפים אחד לשני לענין ארגון הקורס ודאגה בנושא הנשק, אני קובעת שכל אחד מהם ישא בנפרד ובמאוחד, באחריות למלוא הנזק שאירע לתובע. ט. היש לייחס לתובע אשם תורם הנתבעים טענו כי יש לייחס לתובע אשם תורם. פעולותיו היו כה פזיזות ובלתי סבירות עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין התרשלותם הם, באם ימצא בית המשפט כי התרשלו לבין התאונה. אכן, לתובע אשם תורם בעניננו. יחד עם זאת אין אשמו עולה כדי ניתוק הקשר הסיבתי שבין התרשלותם של הנתבעים לבין התאונה. עדותו של התובע היתה מהימנה בעיני והתרשמתי מיושרו ומהגינותו. אני מאמינה לו כי נאמר לצוות ההדרכה בספרד כי הסטאר הוא תואם עוזי וכי לספרדים יש כוונה לרוכשו. אני גם מאמינה לו כי לאחר שימוש קצר בתת המקלע חזר וביקש כי אלה יוחלפו בעוזי (משום שתת המקלע סטאר היו בלתי נוחים לשימוש לדעתו) ואלו לא הוחלפו כיון שתתי המקלע שנאספו לצורך כך היו בלתי אחידים (חלקם בלי כתות). אני גם מקבלת את עדותו, שנתמכה היטב בחומר הראיות, כי תרגול כגון זה שביקש לבצע בעת שארעה התאונה הינו תרגיל מוכר ומקובל כאשר מדובר בנשק מסוג עוזי וכי אין כל דבר חריג בבצועו. יחד עם זאת, אשמו התורם של התובע הוא בכך, שעל אף הכשרתו ומומחיותו לא עמד על דעתו ולא סרב, פשוטו כמשמעו, לעשות שימוש בכלי נשק שאינו מוכר לו ושלא עבר הכשרה ראויה על ידי מומחה מטעמה של טנדו, או שלא ביצע בעצמו, בדיקה כזו של הנשק, על מיגוון אפשרויותיו, תוך היוועצות במי מהמפקדים המקומיים, שזה היה נשק השירות שלהם. אף כי יתכן שמדובר בסטנדרט התנהגות מחמיר, הרי שזהו הסטנדרט הנאות בעבודה מסוג זה. לכן אני קובעת את אשמו התורם של התובע בגובה של 15%, מסה"כ הנזק. י. הנזק התובע יליד 15.4.1956. בוגר בי"ס תיכון, מגמה ביולוגית. שירת בצה"ל כקצין בסיירת צנחנים. הוא התגייס ליחידה לאבטחת אישים בשב"כ, ועבר, בין היתר, קורס לאבטחת אישים. במשך כשנתיים שימש כמאבטח. בשנת 1981 עבר קורס מפקדי צוותים. לאחר מכן מונה למפקד צוות. בין השנים 1985-1982, נשלח ללימודים. לאחר שובו הוצב ביחידתו בתפקידי הדרכה, ובין היתר הקים יחידה לאבטחת אישים בניגריה. במחצית 1986 מונה לראש ענף ביחידה לאבטחת אישים, ולאחר מכן לאחראי על האבטחה. בשנת 1987 פרש התובע מהיחידה לאבטחת אישים והשתלב עפ"י החוזה, בתפקיד האבטחה באל-על, במקביל פתח מכבסה בתל-אביב. עפ"י החוזה הוא היה מחויב בתקופת צינון של 5 שנים עד 1992. בשנת 1990 הקים חברה, צירף שותף, והחברה הקימה 4 מכבסות נוספות, שעסקו גם במתן שירותי ניקוי יבש. התובע היה מנהל הסניף הראשי ברמת-אביב. בשנת 1989 במשך 3 חודשים עסק התובע בהקמת יחידה, לאבטחת אישים בפרגוואי, כשהוא משמש שם כמעט מדריך יחיד. בשנת 1990 עבר בדיקות רפואיות ונמצא בריא. ב1991- נישא לרעיתו אירית, אשתו השניה. לאחר הפציעה לא עבד יותר התובע בפעולות בטחון. 1) נכות בשל הפגיעה בעין בפני בית המשפט הובאו שלוש חוות דעת לענין זה: חוות דעתו של ד"ר ע' ניסן (נ12/) מטעם הנתבעים, חוות דעתו של פרופ' ג' טרייסטר (ת22/) וחוות דעתו של ד"ר י' מוסייב (ת11/, וכן ת12/) מטעם התובע. ד"ר ניסן קבע לתובע 30% שהוא שיעור הנכות המקסימלי לפי סעיף 52(1) (משבצת (1)(ט) בטבלה) לתוספת לתקנה 11 בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז1956- (להלן-"התקנות") בשל אובדן ראיה בעין יחידה. ד"ר מוסייב קבע לתובע 37% נכות כדלקמן: 30% נכות בשל אובדן הראיה בעין שמאל וכן 10% נכות בשל הפגיעה הקוסמטית, דהיינו, הצלקת בעפעף העליון של אותה עין (סעיף 75(2)(ב) לתוספת לתקנה 11 לתקנות). פרופ' טרייסטר קבע לתובע 37% נכות כדלקמן: 30% נכות בשל ליקויי הראיה בעין השמאלית וכן 10% נכות נוספים בשל הצלקת המכערת עם שינוי צורת העפעף. הן ד"ר מוסייב והן פרופ' טרייסטר המליצו להפעיל במקרה של התובע את תקנה 15 לתקנות המאפשרת להוסיף לתובע עד כמחצית מן האחוזים שקבעו לו בשל גילו הצעיר ותחום עיסוקו. לאחר שבחנתי את חומר הראיות והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מן הצלקת בעינו של התובע אני מקבלת את דעתם של ד"ר מוסייב ופרופ' טרייסטר וקובעת כי נכותו של התובע בשל הפגיעה בעינו היא 30% בשל אובדן הראיה ו- 10% נוספים בשל הצלקת המכערת שעל עפעף אותה עין. 2) נכות נפשית שתי חוות דעת הובאו בפני בית המשפט לענין זה: חוות דעתו של פרופ' אליצור (נ9/) מטעם הנתבעים וחוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי (ת56/) מטעם התובע. פרופ' אליצור קבע לתובע 5% נכות נפשית קודמת, 20% נכות למשך 4 שנים מיום התעוררות הבעיות הנפשיות ו10%- נכות למשך שנה נוספת. פרופ' לוי קבע לתובע 40% נכות נפשית (שהיא בין סעיף 34ד. ל34-ה. לתקנות) לצמיתות עם אפשרות להחמרה וללא נכות קודמת. שני המומחים נחקרו על חוות הדעת שנתנו. המחלוקת המרכזית ביותר, לכאורה, בין שני המומחים היא לענין הנכות או הרגישות הקודמת של התובע. מדובר בתגובתו של התובע לגירושיו מאשתו הראשונה בשנת 1986, דהיינו כשש שנים לפני התאונה. באותה עת, בעקבות מה שחשב שהיו התקפי לב פנה התובע לחדר מיון מספר פעמים, אובחן כסובל מהתקפי חרדה והופנה לטיפול נפשי. מצבו של התובע הוטב במהירות והטיפול הסתיים (ראה עדותו של התובע, פרוטוקול מיום 29.9.98 בעמ' 217-218). הסימפטומים או סימפטומים דומים לא שבו להופיע אלא לאחר התאונה. הנתבעים ביקשו באמצעים שונים להטיל ספק במקצועיותו של פרופ' עמיחי ולהטיל ספק בנכונות אבחנתו. בנוסף הפנו הנתבעים את בית המשפט למסמכי המוסד לביטוח לאומי, שאף בהם נקבע כי התובע סבל מנכות קודמת. אין בידי לקבל את טענתם. מחומר הראיות שהובא לפני שוכנעתי כי האפיזודה הקצרה יחסית של התקפי חרדה אשר נעלמו במהירות ולא נשנו במשך למעלה משש שנים אינה עולה כדי נכות צמיתה, ולפיכך לא ניתן לראותה כבעלת משקל כלשהו לענין חישוב אחוזי הנכות הנפשית של התובע. כפי שהצביע כ"ב התובע הרי שאף פרופ' אליצור, המומחה מטעם הנתבעים, העיד (פרוטוקול מיום 8.6.99 בעמ' 454 שורה 29-30 וכן פרוטוקול מיום 8.6.99 בעמ' 462 שורה 2-5) כי רגישות איננה נכות. אני סבורה לפיכך כי לכל היותר מדובר ב"גולגולת דקה" של התובע. המומחים נחלקו בדעותיהם כאמור גם באשר לנכותו הנפשית של התובע נכון להיום ולעתיד. ב"כ התובע ביקש להצביע על כך שפרופ' אליצור, המומחה מטעם הנתבעים, לא בדק את התובע פעם נוספת טרם המשפט על אף שזמן רב חלף ממועד כתיבת חוות דעתו ועד למועד עדותו בפני בית המשפט. כן הצביע על כך שחוות דעתו אינה מתיחסת לנכותו הנפשית של התובע מעבר לשנה אחת נוספת מיום חוות דעתו וכי במהלך חקירתו הנגדית, משהובהר לו כי בינתיים גדל מינון התרופות הנרשמות לתובע השיב כי לעובדה זו יש משמעות בעיניו. ב"כ הנתבעים, נוסף על מאמציו האמורים להטיל ספק במקצועיותו של פרופ' לוי, התיחס לקביעתו של פרופ' לוי באשר לנכותו הנפשית של התובע כאל קביעה "פנטסטית". למען שלימות התמונה אציין כי המוסד לביטוח לאומי העניק לתובע 20% נכות, מהן 10% ע"ח התאונה ו- 10% ע"ח מצב קודם. כידוע, אין בית המשפט כבול לאמור בחוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים, ואף לא לחוות טעם מומחה שמונה מטעמו. לאחר שבחנתי היטב את כל חומר הראיות, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מן התובע, ושיקללתי את אחוזי הנכות של המומחים לתחום זה, אני קובעת כי נכותו הנפשית הצמיתה של התובע היא 25%. 3) פגיעה תפקודית הנתבעים ביקשו מבית המשפט לקבוע, בעקבות פס"ד מעיין (ע"א 354/79 מעיין נ' ממרם, פ"ד לה(1) 77, מפי כב' השופטת בן עתו, להלן-"ענין מעיין") כי נכותו הפונקציונלית (לצורך קביעת הפסד יכולת ההשתכרות) של התובע קטנה לעין ערוך מסך כל נכותו שכן- "פגיעה בעין עלולה לגרום אי-נוחות וצער, שבודאי צריכים להתבטא בפסיקת סכום נאות בגין כאב וסבל. אולם מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראיה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראיה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות כאלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר, בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד."(הדגשה שלי - ד' פ') (שם, בעמ' 81). אין בידי לקבל את טענת הנתבעים. יש לאבחן בין המקרה שנדון בענין מעיין לעיל לבין המקרה שלפנינו בשל נסיבותיהם העובדתיות השונות. ראשית, בענין מעיין לעיל היתה הפגיעה בעין קלה יחסית וגרמה לאובדן ראיה חלקי בלבד ("כתוצאה מהפגיעה לקויה ראיתו בעין אחת באופן חלקי. הליקוי הוערך ב10%- נכות ועוד 10% הוספו כדי לכסות סכנה של הרעת המצב בעתיד", שם, בעמ' 80). ואילו בעניננו מדובר באובדן ראיה כמעט מוחלט בעין אחת. בעוד שראיה לקויה היא נחלתם של אנשים רבים כבדרך הטבע, והם לרב אינם סובלים בשל כך ממגבלות בתעסוקה (אם כי אלו קיימות), הרי שאין הדבר כך כאשר מדובר באובדן ראיה שמשמעותו עין רואה אחת בלבד. שנית, בעניננו מדובר בדיוק בחריג לכלל שנקבע בענין מעיין לעיל, שהרי תחום עיסוקו הביטחוני של התובע הוא בדיוק מסוג המקצועות הדורשים ראיה טובה במיוחד. מקובלת עלי גם טענת התובע כי אין לשער כי כעת יוכל להתפרנס מעיסוקו זה כמאבטח אישים או מהדרכה בתחום, כשאינו יכול לשמש דוגמא אישית. מה גם, שנאסר עליו לעסוק בעבודה שיכול להיות בה משום סיכון לעינו השניה. גם נכותו הנפשית היא, לטעמי, בשלמותה, נכות משמעותית לענין עיסוקו הביטחוני של התובע. מי יהן להעסיק בתפקיד ביטחוני שהוא מטבעו תפקיד רגיש אדם הסובל או עלול לסבול מחרדות למיניהן? יוצא, איפוא, כי בכל הנוגע לתחום עיסוקו הבטחוני נכותו הרפואית של התובע הינה גם נכותו התפקודית, למעט 10% קוסמטיים שהוענקו לו בגין פגיעה בעפעף. איני מקבלת את טענת הנתבעים כאילו "נטש" התובע את עיסוקו בתחום הבטחון. כפי שציינתי לעיל הפורש משרות הבטחון הכללי חייב בחמש שנות "צינון" בהן אסור עליו לעבוד במגזר הפרטי ולמכור לכל דורש את הידע שרכש במסגרת שרותו. תקופת הצינון של התובע נסתיימה פחות או יותר במועד בו נטל על עצמו את משימת ההדרכה מטעם הנתבעים. לכן לא ניתן לטעון כי "זנח" את העיסוק האמור. להפך, מן העדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי גם ליוצאי שב"כ העוסקים כענין שבשגרה בעיסוקים אחרים מדובר במקור הכנסה נוסף מכניס ביותר. לפיכך איני מקבלת את טענתם של הנתבעים לענין זה. אשר לעסקי המכבסות למיניהם, בהן עוסק כיום התובע גם כאן אני סבורה כי מלוא נכותו הרפואית של התובע הינה נכות תפקודית. עבודתו של התובע בתחום זה כרוכה בנסיעות, לעיתים למרחקים ארוכים, בנהיגה, בקשר עם אנשים למטרות שונות גם פגיעה בעין וגם מצב נפשי שמאופיין בהתקפי חרדה, מחנק ולחץ בחזה, אפילו הם הוטבו ומצבו שופר, - אזי עדין הם קיימים, וייתכן גם שהפחד שיופיעו כשהתובע אמור להיות במיטבו, אינו משפר את תפקודו. אשר על כן אני קובע כי סה"כ נכותו התפקודית של התובע הינה בגובה של 47.50%. בחישוב זה הפחתתי את נכותו הרפואית בגין מצב קוסמטי של העין, שהתכערה עקב צלקת. 4) אבדן הכנסה מחומר הראיות עולה כי התובע היה מושבת מעבודה כמעט כליל למשך פרק הזמן שעד לאחר הניתוח השלישי, כלומר עד לסוף חודש מרץ 1993. לאחר מכן, בעיקר בשל מצבו הירוד רגשית, הזניח ממושכות את עסקיו דבר שהביא בסופו של הליך דעיכה לחיסול רשת המכבסות. קושי כפול יש בקביעת בסיס השכר על פיו יחושבו הפסדי השכר לעבר ולעתיד. בעוד שבתחום עסקי המכבסות היה התובע בתהליך של ביסוס ובנית עסק במהלכו עבר מהפסד (בשנים 1988-1990, ת140/) לרווח (בשנים 1991-1992 עד לפני התאונה, ת123/ -ת124/) הרי שבתחום הביטחוני היה התובע קודם לתאונה בתקופת "צינון" משירותו בשירות הבטחון הכללי כאמור לעיל. לפיכך, טען בא כח התובע כי יש לקחת בחשבון כי סוף שנת 1992 היתה אמורה להיות נקודת מפנה ביכולת ההשתכרות של התובע מבחינת עיסוקיו בתחום הביטחוני ולהניח כי אלמלא התאונה היה עסק המכבסות מוסיף ומתבסס והרווח לתובע- הולך וגדל. הנתבעים טענו כי בקביעת בסיס השכר של התובע יש לקחת בחשבון את שכרו של התובע בזמן שירותו ארוך השנים בשירות הבטחון הכללי, את שכרו המשוערך באל על ואת שנות ההפסדים שלו כעצמאי, ועל יסוד כל אלה לקבוע כי כושר ההשתכרות של התובע, הן לחודשי העבר והן לעתיד אינו עולה על כ10,000- ש"ח. אשר לעבודה בעיסוק הבטחוני, חזרו הנתבעים על טענתם כאילו זנח התובע את עיסוקו בתחום. לחילופין, טענו אין מדובר בתעסוקה שוטפת אלא בהזדמנויות ספורות וזניחות בלבד. אין בידי לקבל במלואן את טענות מי מן הצדדים. השכר הקובע של התובע בעסקי המכבסות על פי השתכרותו נכון ליום התאונה (ת124/, נספח ל- ת17/, שהוא ל- 9 חודשי השתכרות בלבד ) הוא, 131,959 ש"ח לשנה. לענין השכר הקובע לענין עיסוקו בתחום הבטחון אני קובעת כי יש לראות את הפסד השכר לעבר ולעתיד על בסיס שכרו מן הנתבעת 1, טנדו, דהיינו, 2,500$ לשבוע, על בסיס שמונה שבועות כל שנה, וסה"כ 20,000$ נוספים כל שנה. על פי שכר זה יחושב הפסד שכרו של התובע כדלקמן: לעבר: בעבור התקופה שמיום התאונה ועד לסוף מרץ 1993 - הפסד מלא, בניכוי תרומת הרשלנות של התובע כשהשכר הקובע ישוערך ליום החישוב. בהווה ובעתיד: הסכומים יחושבו ממועד מרץ 93' ואילך (לאחר שערוך השכר למועד החישוב) על פי אחוזי הנכות התפקודית שקבעתי לעיל בהפחתת תרומת הרשלנות של התובע בדרך הבאה: אשר לתחום הבטחוני: למשך 10 שנים, עד 15.4.2006, בהיוון מתאים, בהתחשב במהות עבודה זו ובאפשרויות המוגבלות למלאה כך, עד גיל פנסיה מוכר. אשר לתחום העיסוק האזרחי - המכבסות - בהיוון מתאים עד גיל 70. מהסכומים ינוכה מס הכנסה כדין. 5) עזרת הזולת התובע מבקש לפסוק לו כאלף שקלים לחודש עזרת הזולת מיום התאונה ועד סוף שנת 1993 ומאותו מועד 250 ש"ח לחודש. הנתבעים מסכימים שיש לפסוק לתובע פיצוי עבור עזרת הזולת בסכום של 1000 ש"ח לחודש למשך שמונה חודשים בלבד. שוכנעתי כי מצבו של התובע מצריך ומצדיק מתן עזרה מן הזולת ואני קובעת כי התובע יפוצה בראש נזק זה בסכום של כ1000- ש"ח לחודש למשך שנה מיום התאונה (אוקטובר 1992- עד ספטמבר 1993 כולל). הסכומים נכונים ליום מתן פסה"ד וישאו ריבית והצמדה כדין. 6) טיפולים רפואיים הנתבעים טוענים כי על התובע החובה לקבל את מלוא הטיפולים הרפואיים להם נזקק בעבר ולהם יזקק בעתיד במסגרת המוסד לביטוח לאומי (להלן-"המל"ל"), שכן התאונה הוכרה על ידי המוסד כתאונת עבודה ועל כן מכח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה1995- ותקנותיו זכאי התובע לקבל את כל צרכיו הרפואיים ללא תמורה מן המוסד לביטוח לאומי. התנאי להענקת פיצוי על הוצאות רפואיות שלא במסגרת המל"ל הוא כי הניזוק פעל באופן סביר לקבלת הטיפול שהוא זכאי לו והטיפול נמנע ממנו. את טענתם הם תומכים בהלכות בית המשפט העליון (ע"א 2675/92 דינים עליון כרך לח 514, וכן ע"א 5557/95 6881/95 פ"ד נא(2) 724). התובע מבקש פיצוי על הוצאות הטיפול הנפשי ועלויות התרופות שנשא בהן בעבר (על פי חשבוניות) ולעתיד. כן מבקש התובע החזר על הוצאות טיפולים רפואיים שונים בקשר לעין בהם נשא ואת עלויות הכנתן של חוות הדעת הרפואיות לצורך תביעה זו. בכל הנוגע לטענות הנתבעים הוא סבור כי אין לחייב אותו בקבלת טיפול רפואי במסגרת המל"ל, והוא מפנה לענין זה הן לעדותו של פרופ' ויצטום והן לעדותו של פרופ' אליצור. התובע הראה כי פנה אל המל"ל במהלך חודש יוני 1996 על מנת שתשא בעלויות הטיפול הנפשי (ת66/) לא הובאה בפני בית המשפט תשובת המל"ל. בית המשפט יושב בתוך עמו ואני נכונה להניח שהמל"ל המטפל בפניות רבות לא נתן עדיפות ראשונית לטיפול בבקשת התובע, ואילו התובע זקוק היה מיידית לטיפול רפואי נפשי, ולו כדי לנסות ולצמצם את נזקו, ובד בבד כמובן כדי לטפל בבעיה שהתעוררה. אשר על כן אהיה נכונה להכיר בטיפולי העבר (עמ' 22 לסיכומי ב"כ התובע) בסכום של 29,224 ש"ח נכון ליום 10.2.2000, הסכום ישוערך וישא ריבית והצמדה כדין. יחד עם זאת מצבו הנפשי של התובע השתפר מחד גיסא, ומאידך גיסא קופת חולים אמורה ליתן לו טיפול נפשי. חלק מהותי ומשמעותי של הטיפול הנפשי ואולי גם הצלחתו הם פועל יוצא מיחסי אמון מיוחדים שנקשרים דווקא בין מטפל לבין מטופל. יתכן שקשר כזה היה נקשר גם בין מטפל מוצע בקופ"ח לבין התובע אילו היתה תגובה מהירה של קופ"ח לפנייתו, אם כי אני לא סבורה שהתקנות לקחו בחשבון טיפול מסוג כזה לתקופת חיים של אדם, לאור אופיו המיוחד של הטיפול. (התובע הוכר כנפגע תאונת עבודה רק ב1.4.93 ת62/). ייתכן וקופ"ח לא היתה מסוגלת להקצות אותו מטפל לתובע למשך כל התקופה לה יזדקק לטיפול, וכפי שציינתי, המדובר בטיפול שאמור להיות למשך תוחלת החיים (גיל 81). באזני את כל השיקולים הללו (ובאנלוגיה מ- ע"א 2675/92 הסנה נ' כהן) אני קובעת כי על הנתבעים לשאת במאוחד ובנפרד במחצית מסכום הטיפול הנפשי לעתיד, עפ"י התחשיב המפורט בס' 83 עמ' 22 (סיכומי ב"כ התובע) לאחר ניכוי אשמו התורם של התובע; כלומר בגובה של 35% מהנזק. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין. לענין ניתוח התובע: המל"ל לא ראה עצמו מחויב בעלויות הניתוח השני שבשלו נתחייב התובע בסך של 9,800 ש"ח נכון לסוף חודש פברואר 1993, מאחר והוא הוכר כנכה לצורך תאונות עבודה רק ב- 1.4.93, למרות שהראיה שהוגשה לבית המשפט הינה חשבון לתשלום ולא קבלה או חשבונית, אין לי ספק שהתובע התחייב לשלם סכום זה. לפיכך ישיבו הנתבעים לתובע את הסכום כשהוא משוערך מיום החשבונית ועד ליום ביצוע ההשבה בפועל על ידם; במידה והמדובר בהתחייבות בלבד, יכולים הנתבעים לצאת ידי חובתם, בתשלום ישיר לצד ג' כלפיו היתה ההתחייבות. ניתוחים שיהיו בעתיד, - יהיו ע"ח קופת חולים ולא באופן פרטי. לגבי הוצאות לחוו"ד שהוכנו לצורך המשפט, - להן יהיה התובע זכאי במסגרת הוצאות המשפט ועפ"י חשבוניות משוערכות כדין, בנוסף לנזקיו הרגילים. 7) עזרים נלווים התובע ביקש לפסוק לו סכומים בגין משקפי שמש וכן בגין התקנת מזגנים. לטענתו נדרשים המזגנים על מנת להקל את תחושת היובש שבעינו והמשקפיים נדרשים לו משום הסנוור התמידי של העין הפגועה. הנתבעים מבקשים לדחות בקשתו זו של התובע בהעדר תעודה רפואית המצביעה על צרכים כאמור. אני דוחה את תביעתו של התובע לפיצוי בשל הצורך בהתקנת מזגן משום שלא הוכיח כנדרש כי המדובר בצורך רפואי. יחד עם זאת, אני מקבלת את תביעתו לפיצוי בגין משקפי שמש לעבר ולעתיד. זאת, מאחר שהעובדה שהתובע סובל מסנוור בעין הפגועה נזכרת הן בחוות הדעת של ד"ר יוסף מוסייב, המומחה מטעם התובע (ת11/, ת12/) והן בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים (נ12/). ד"ר מוסייב, במהלך חקירתו הנגדית, אף הסביר מהי הסיבה לסנוור שחווה התובע, ואזכר מפורשות משקפי שמש כפתרון (פרוטוקול מיום 20.1.98 בעמ' 129). לפיכך אני פוסקת לתובע סכום של 1000 ש"ח אחת לכל חמש שנים החל מיום התאונה, ועד לגיל 81. הסכומים יהוונו כדין וישאו ריבית והצמדה כדין. 8) נסיעות מוגברות תביעתו של התובע להוצאות נסיעה מוגברות (סעיף 48 לתצהירו ת17/) הנה סתמית וכוללנית ואינה מבהירה אילו נסיעות נוספות נגרמו לתובע וכיצד גרמה להן התאונה. בד בבד אין לומר כי לתובע לא נגרמו כלל הוצאות נסיעה נוספות בשל פגיעתו. כך למשל ברור שיש מקום לפצותו בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים ונפשיים שונים. בהעדר פרוט ומסכת ראיות נאותה לענין זה, אני קובעת על דרך האומדנא שעל הנתבעים לפצות את התובע בגין ראש פרק זה בסכום כולל של 15,000 ש"ח, הסכום נכון ליום פסה"ד, וישא ריבית והצמדה כדין. 9) נזק שאינו ממוני אין צורך להכביר במילים אודות הפגיעה הקשה שהסבה התאונה לתובע. פגיעה זו בשלמות גופו של התובע הסבה לו סבל רב וגרמה לו שבר נפשי קשה. אדם צעיר שעיסוקו וכנראה, במידה רבה, גם דימויו העצמי, היו תלויים במידה ניכרת בשלמות גוף זו. (לענין השבר בחייו של התובע ראה עדותו של ד"ר לוי, פרוטוקול מיום 14.4.99 בעמ' 88, שורות 17-23). דומה הדבר לפגיעה בשלמות גופו של מי שעיסוקו הוא דוגמנות, וגאוותו ביופיו. בשל אלה, ובשל כל הכאב והסבל שעבר התובע ושהוא עתיד עוד לעבור על הנתבעים לפצות את התובע בסך של 350,000 ש"ח. הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין. 10. תשלומי הביטוח הלאומי ב"כ התובע טען בסיכומיו כי אין לנכות מן הסכומים שיפסקו לתובע את סכום התגמולים ששולמו וישולמו לו על ידי הביטוח הלאומי. זאת, משום לטענתו הוכח כי הנתבעת 1, טנדו, באמצעות דותן ונבו, הפרה את התחייבותה לבטח את התובע בביטוח מתאים. דעתו היא כי על הנתבעים 1, 2 ו3- לפצות את התובע כאילו מדובר בפיצוי על פי פוליסת ביטוח נאותה- ולא לקזז את תגמולי הביטוח הלאומי (ראה סעיף 86 לפקודה). הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח את טענתו האמורה. כן הם טוענים כי התובע מוגבל פרוצדורלית מלטעון טענות כגון אלו. זאת, משום שהתביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק הוגשה כתביעה לפיצוי בשל נזקי גוף ולא כתביעה כספית בשל הפרת חוזה וכך גם שולמה עליה אגרת בית המשפט. אין בידי לקבל את עמדת התובע בענין זה. הטענה לפיה הפרו הנתבעים 1, 2 ו3- או מי מהם את התחייבותם החוזית לבטח את התובע בביטוח הולם לא נטענה בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק. כתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק כולל את הטענות הבאות (סעיפים 7א. 64-66):: "הנתבעים 1 ו/או 2 ו/או 3:... (64) לא דאגו לביטוח רחב ונאות התואם לאופי הסיכון שאליו נחשף התובע ו/או (65) לא עשו כל שניתן או שצריך להעשות כדי להבטיח את התובע בביטוח נאות והולם נוכח הסיכונים הכרוכים בפעילות בקורס על רקע פעילות ותעסוקת התובע עובר לתחילת הקורס ו/או (66) לא דאגו לכיסוי ביטוחי משמעותי לפעילות הנתבעת 1 בשל אופי פעילותה ו/או סיכוניה ו/או" אין בטענות אלה ולו מילה על הפרת התחייבות חוזית כלשהי, אלא מסתברת מהן הפרת חובת זהירות כחלק מן העוולה הנזיקית. הטענה בדבר הפרת התחייבות חוזית מופיעה לראשונה בסעיף 5ט. לתצהירו של התובע. "כל עובדה שלא נטענה בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק, התובע לא יורשה להסתמך עליה ולהוכיחה בעת הבירור, ותביעתו תדחה, אפילו לא כפר הנתבע באותה עובדה" (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 140). משלא פורטה טענה זו בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק הרי שבצדק לא התיחסו אליה (לו עשו כן עלולים היו להתפש כאילו הם מסכימים במשתמע להוספתה) והעובדה שתצהירו של התובע לא נסתר בענין זה אינה מלמדת, איפוא, כי התובע הוכיח את שנטען. "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק, אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" (שם, בעמ' 153). בעניננו לא גילו הנתבעים הסכמה מפורשת או משתמעת להוספת עילת תביעה כאמור ואין לי אלא לדחות את טענותיו של התובע לענין זה. למעלה מן הדרוש אציין כי מחומר הראיות אכן עולה כי התובע לא בוטח בביטוח נאות שיכסה את נזקיו בקשר לשימוש בכלי נשק אלא שלאור האמור לעיל מצטרפת עובדה זו למסכת ההתרשלות של הנתבעים 1, 2 ו3- ואינה מקנה לתובע זכות לפיצוי בשל עילה שלא פורטה בכתב התביעה לפיצויים של מאבטח בגין תאונה עם נשק. לפיכך יש להפחית מן הסכומים שנפסקו לתובע את תגמולי המוסד לביטוח לאומי. דרך החישוב מסה"כ הסכומים תופחת רשלנותו התורמת של התובע, בגובה של 15% מהיתרה יופחתו תשלומי המל"ל, נכונים ליום פסה"ד. הסכום שיוותר הוא חיובם של הנתבעים במאוחד ובנפרד. כמו-כן ישלמו הנתבעים 1, 2, 4 להתובע שכ"ט עו"ד בגובה של 20% מסה"כ סכום התובענה + מע"מ, ואת הוצאות המשפט (עפ"י קבלות) משוערכות ליום התשלום בפועל. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין. נשקענף השמירהפיצוייםאקדחעובד אבטחה (מאבטח)