פסק דין בנושא תאונת עבודה של טפסן בניין: א. מבוא: 1. התובע הועסק בשירותה של הנתבעת כטפסן בנין. 2. ביום 2.11.92, במהלך עבודתו, בבנין חדש שהיה הולך ומוקם, נדרש התובע להתקין לוחות עץ לצורך יציקת כתלים לפיר מעלית בקומת הקרקע בבנין. אגב עבודתו זו, עלה התובע על סולם נייד דו-זרועי, לצורך נעיצת מסמרים בלוחות העץ. תוך כדי ביצוע מלאכתו זו, בהיות התובע בגובה של 1.5 מ' על הסולם (ר' עדותו בע"מ' 15 שורה 18; עמ' 16 שורה 8, וכן סעיף 4ג' לתצהירו), התנדנד לפתע הסולם והתמוטט, כאשר התובע נופל יחד עימו, כשהוא נופל על רצפת הבטון, בה היה בור רדוד בעומק שבין עשרות ס"מ למטר אחד. אגב הנפילה פגעה רגלו של התובע בשולי הבטון של הבור ונשברה (ר' עדותו של התובע בע"מ' 16). אירוע זה יכונה להלן: "תאונת עבודה טפסן". 3. מומחה רפואי בתחום האורטופדי, שמונה על ידי בית המשפט, ד"ר אורי בלנקשטיין, קבע כי התובע נותר נכה עקב פגיעתו בתאונה, בשיעור של 20% לצמיתות, כאשר תקופת אי כושרו הזמני נקבעה למשך 7 חודשים. 4. לטענת התובע נגרמה פגיעתו עקב רשלנותה של מעבידתו, ומכאן התביעה. ב. נסיבות תאונת עבודה טפסן: 5. נסיבות האירוע מפורטות בסעיף 4ג לתצהיר התובע: "אכן בשעה 10:30 או בסמוך לכך באותו בוקר, עליתי על הסולם, ומשעליתי ובגובה של מטר וחצי בערך התנדנד הסולם, נפלתי ארצה אני והסולם מעליי בשטח מחוץ לבניין ונמוך מרצפת הבניין במטר (נפלתי בסה"כ מגובה של 2.5 מטר), ואשר היה מלא חתיכות ברזל, ביטון ולכלוכים וכתוצאה מכך נשברה רגלי הימנית ונגרם לי נזק גוף." 6. התובע מוסיף ומפרט בתצהירו, באשר לנסיבות: "7. אני תפסן מקצועי וכל הזמן מעסיקתי סיפקה לי עוזר תפסנות, אולם באותו בוקר בסמוך לתאונה, העוזר שלי נעלם, כנראה הלך לעזור למישהו אחר, וע"כ אף אחד לא החזיק לי את הסולם, דבר אשר גרם בין היתר לנפילת הסולם." 8. מעסיקתי לא דאגה לניקוי המשטח עליו עבדתי והמשטח מחוץ ובסמוך לבניין מלכלוכים, חתיכות ברזל, חתיכות ביטון, וההפך הוא הנכון שכן כל הלכלוכים הצטברו בקצה הבניין ומחוצה ובסמוך לו." 7. במהלך חקירתו של התובע הסתבר, כי העובדות אינן די ברורות, וכי למעשה התובע לא ידע להסביר בצורה ברורה, האם הנסיבות שפורטו על ידו הן אכן נסיבותיו הנכונות של האירוע, או כי סביבת העבודה היתה אכן כפי שתיאר בתצהירו. עדותו של התובע היתה בלתי עקבית, כאשר מסתבר, כי חלק מעדותו שאוב מפי השמועה. כך מעיד התובע לגבי טיבו של הסולם: א. הסולם היה ישן (עמ' 11 שורה 7). ב. לסולם 4 רגליים. אין לו גומיות למטה (שם, שורה 20). ג. הסולם, צורתו משולש, למטה רחב למעלה צר, גובה 2, 2.5, 3 מטרים (עמ' 12). ד. על מצבו של הסולם ומקור ידיעתו של התובע לגבי מצב זה: "שאלה: אתה יודע למה בדיוק נפלת מהסולם. תשובה: לא. לא הרגשתי שנפלתי, רגלי הייתה במצב של זוית. אולי הסולם היה שבור. לא יודע. אני התבוננתי על רגלי השבורה. שאלה: שיהיה ברור רגע אחד היית על הסולם אחרי זה היית על הריצפה הסתכלת על הרגל והיא הייתה שבורה. תשובה: כן. שאלה: איך רשמת בתצהיר שהסולם שבור. תשובה: אמרו לי אנשים. שאלה: אתה בעצמך לא ראית את הסולם שבור. תשובה: לא. כשעליתי על הסולם הוא היה טוב. שאלה: אתה לא יודע למה נפלת ולא ראית אחרי כן שבור. תשובה: כן. אם אמרתי שהוא היה שבור זה בגלל שאנשים אמרו לי. שאלה: בתצהיר כתוב דברים על איך שנראה הסולם, שהוא עקום, ישן, מתנדד. אתה ראית זאת בעצמך. תשובה: חשבתי שהסולם טוב אני לא יודע." (עמ' 12 שורה 22 עד עמ' 13 שורה 4). ה. למרות שהתובע לא ידע מה הגורם לנפילה, הרי בהמשך עדותו מעיד התובע, שוב מפי השמועה, כי הסולם נפל עקב פיסוק זרועותיו, שעה שהחבל הקושרן נקרע, שכן לא היו גומיות בתחתית זקפיו: "שאלה: אתה יכול להגיד היום שאתה בטוח 7 שנים אחורה בדקת ששמת את הסולם כמו שצריך. תשובה: אני לא זוכר עברו 7 שנים. נשבר החבל של הסולם הוא נקרע. הכוונה לחבל שבין שני שלחי הסולם. החבל נקרע ונפתחו רגלי הסולם בגלל שאין לו גומיות. שאלה: איך אתה יודע את זה. אמרת לפני כמה דקות שאתה לא יודע איך נפלת. תשובה: אמרו לי והסתכלתי והאנשים אמרו שאין למטה גומיות. מתי נפלתי אני לא ראיתי כלום. שאלה: בעצמך אתה לא ראית שלא היו בסולם גומיות. תשובה: אין גומיות, כן אמר לי... אמרו לי בבית חולים. שאלה: מי סיפר לך בבית חולים. תשובה: לא זוכר מי. שאלה: איך אתה יודע שהחבל באמצע הסולם נקרע. ראית זאת בעיניים שלך. תשובה: לא. אז איך זה נפתח. שאלה: אתה רק חושב שזה נפתח, יכול להיות שהסולם נפל הצידה. תשובה: לא זוכר. שאלה: יש משהו שאתה זוכר על הסולם ועל המקרה באותו יום. תשובה: עברו 7 שנים. אני לא יודע איך נפלתי." (עמ' 14 שורות 9-22) ו. התובע נשאל האם נפל מהסולם כיוון שהוא מתנדנד, אך השיב, הפעם בכנות, כי אינו זוכר. ז. לתובע היה עוזר. לא הצלחתי להבין, האם עוזר זה נועד להחזיק את הסולם אם לאו, שכן עדותו של התובע גם בנושא זה היתה בלתי בהירה: "שאלה: הוא בד"כ מחזיק לך את הסולם. תשובה: חשבתי שהוא מחזיק את הסולם אבל הוא נפל עליו והוא ברח. שאלה: איך חשבת שהוא מחזיק. תשובה: לא מחזיק. לא אמרתי שהוא מחזיק. שאלה: בד"כ כשהיית עולה על סולם היה לך עוזר קבוע, הוא היה מחזיק בסולם בד"כ. תשובה: לא מחזיק. שאלה: יכול להיות שמישהו שעבד לידך עבר בדיוק כאשר היית על הסולם, נגע בו. תשובה: אך אחד לא מחזיק לטפסן את הסולם. אני עובד לבד. כל אחד שיעזרו לו בסולם העבודה לא תלך! שאלה: אמרת בסעיף 7 לתצהיר שהעובד נעלם ולא החזיקו לך בסולם וזה גרם לנפילת הסולם. עכשיו אתה אומר שאף אחד לא מחזיק את הסולם. תשובה: לא צריך להחזיק את הסולם." (עמ' 16 שורה 31 עד עמ' 17 שורה 10) על-כן, לא אוכל לקבוע, האם העובד ברח בעת הנפילה, או נעלם קודם לכן, והאם אמור היה, בתוקף תפקידו, להחזיק את הסולם אם לאו. מאוחר יותר העיד התובע, כי העובד עזב קודם לכן, אולי הלך לשירותים. (עמ' 18 שורות 3-5). 8. למשמע עדותו של התובע, ניסיתי להוציא מפיו את הסיבה לנפילת הסולם, אך כל שהצלחתי לשמוע היה: "שאלה: אתה אומר שאולי הסולם שבור או לא. ממה אתה חושב שנפלת. תשובה: מתי שאני עליתי על הסולם, נפלתי. שאלה: למה אתה חושב שנפלת. תשובה: לא יודע. רק צעקתי ובכיתי." (עמ' 17 שורות 27-32) 9. כנגד התובע, העיד מנהל הנתבעת בתצהירו: "6. ברצוני לציין כי בשלב ראשוני של הבניה, בו היה הפרוייקט בעת קרות האירוע, אין חתיכות בטון וברזל באתר, וטרם מצטברת פסולת בנין. 7. מתוקף תפקידי בפרוייקט אני מצהיר כי ידוע לי באופן חד משמעי כי לעובדים באתר סופק ציוד תיקני, ובין היתר היו באתר אך ורק סולמות תקינים ותקניים. כמו כן, באתר ביקרו לפחות פעם בשבועיים נציגים של משרד העבודה ובדקו את אמצעי הבטיחות באתר ואת הציוד." אזכיר, כי סעיף 5 לתצהיר העד, בו מפורטות נסיבות האירוע מנקודת מבטו, נמחק בהיותו עדות מפי השמועה. 10. למשמע דברים אלה, סבור הייתי כי מנהל הנתבעת עובד דרך קבע ומפקח, מעשה יום ביומו, על העובדים באתר, תוך מילוי הוראות פקודות הבטיחות בעבודה ותקנותיה באשר להנהגת שיטת עבודה בטוחה ודאגה לסביבת עבודה בטוחות וראויות, שיהא בהן כדי להגן על שלומם ובריאותם של העובדים. 11. במהלך הדיון הסתבר, כי העד אינו מצוי ובקיא בנעשה באתר העבודה, אלא רק היה מבקר בו מעת לעת. על כן לא יכול היה למסור אינפורמציה ברורה, באשר לניהול ולהתנהלות העבודה באתר, שכן ביקר בו רק אחת ליומיים, ואף לא היה נוכח כלל באתר ביום העבודה (עמ' 39 שורה 10). אף בקשר לכלי העבודה שסופקו, ואמצעי הבטיחות שננקטו, מסר העד אינפורמציה כללית, בלתי בדוקה ובלתי ספציפית: "תשובה: כל פרוייקט בעת שמתחילים לבנות הציוד התיקני שמסופק שם ישנם מעילי גשם, כובעים, כובעי ראש, יש נעלי עבודה . איני יודע מספרית כמה אבל למנהלי עבודה שלנו , או לפועלים מועטים שהם עובדי החברה. יש לנו מיגון פיגומים, ישנם מטפים, ישנה עזרה ראשונה ארגזים, צריך לזכור שבכל אתר בכל פרוייקט פעם בשבוע באים ממשרד העבודה ובודקים את הדברים האלה. עוברים במחסן ובבניין ומתריאים בכל מה שצריך, מעקות, פיגומים סולמות והם בודקים הכל על מנת שיהיה תקני וראוי. שאלה: בתוך הקונטנר יש כלי עבודה גם. תשובה: כן. הכל מעורב. שאלה: יש שם סולמות. תשובה: בחלקם לא יודע אם הם מכניסים אותם לקונטנרים." (עמ' 39 שורות 18-27) 12. מנהל הנתבעת הודה מפורשות, כי אין מנהל בטיחות באתר, וכי הפיקוח נעשה למעשה על ידי פקחים של משרד העבודה (עמ' 40 שורות 4-5). גם המהנדסים, שכביכול פיקחו על העבודה, לא ביצעו אלא פיקוח עליון ולא על עבודתו של כל עובד ועובד (עמ' 42 שורה 6). למעשה הוכח, כי מי שהיה ממונה על העבודה באתר, לא היה איש מקצוע בנושא הבניה, אלא איש צבא בדימוס, מר בן שושן, אשר כל נסיונו שנצבר היה כאיש ניהול במסגרת צבאית (עמ' 28 שורה 23 ואילך). למעשה, ניתנו ההוראות לעובדים על ידי קבלני המשנה (שם). על נושא זה של פיקוח, עוד ארחיב בהמשך. לא מצאתי בכל חומר הראיות, כל סימן ורמז לכך, כי הנתבעת דאגה לבצע כל פעולה שהיא שיהא בה כדי לוודא כי שלומם ובטחונם של העובדים שמורים. מחומר הראיות עולה, כי למעשה, הנתבעת הותירה את ענין הבטיחות האישית, הטיפול בציוד, בחירתו, ושמירתו במצב בטיחותי מינימלי, ליד הגורל העיוור, וכי למעשה אין אפשרות לומר שננקטו פעולות כל שהן, שיהא בהן כדי לשמור על בטיחות סביבת העבודה והבטחת שלומם של עובדים. 13. יודעים אנו, כי סולם עשוי להיות מתקן מסוכן. במיוחד אמור הדבר כאשר מדובר בסביבת עבודה בלתי סטרילית, וכאשר הפעולות הנעשות על גבי הסולם, הינן פעולות הכרוכות בהפעלת כוחות, העלאת לוחות עץ, שימוש בפטיש ומסמרים, ועוד פעולות מסוג זה. לא בכדי התקין מחוקק המשנה תקנות מיוחדות הנוגעות לסולמות - פרק 2 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח1988-. בפרק זה פזורות הוראות שונות הבאות להבטיח את שלומם של העובדים המשתמשים בסולם, לבל יפלו ויפגעו, כגון שמירה על יציבות, העמדתם על בסיס אופקי, העמדת אדם ליד בסיס הסולם למען יחזיקו, יחס השיפוע של הסולם, נקיטת אמצעים נאותים למניעת התהפכותו או החלקתו בעת השימוש בו וחיזוק שלביו (ר' תקנות 72 עד 78). במרוצת עדותו של התובע שמענו, כי הסולם דידן לא ענה על הוראותיהן של התקנות. שלבי הסולם ("בלנקים", כלשון התובע), היו רופפים. לא ברור אם לסולם היו גומיות ברגליו למניעת החלקה. לא ידוע כלל מה היו שיפועיו, ואילו העוזר שהוצמד לתובע נעלם לו. מנהל הנתבעת לא השיב כלל בעדותו על טענות אלה של התובע. אף לא הובאה כל ראיה של ממש מטעם הנתבעת, כי אכן הנתבעת דאגה להספקת סולמות תקינים ושלמים, הכוללים את כל האביזרים הראויים, לשימוש ללא סיכון. אף ידוע, כי העוזר לתובע נעלם בשעת האירוע. 14. בנסיבות אלה, חרף עדותו ההפכפכה של התובע, הרי חומר הראיות העומד לרשות בית המשפט, יש בו כדי ללמד על כך שהנתבעת הפרה, לכאורה, את חובותיה כלפי התובע, מבלי שהנתבעת הצליחה להביא כל ראיה שהיא, שתהא בה כדי לסתור את ראיותיו של התובע. 15. התובע זימן לעדות את חברו, העד מר עבדל חמיד בוסתאן. עד זה תמך בגרסת התובע, ולמעשה הוא מהווה את החוליה המקשרת בין תאונת עבודה טפסן לבין נסיבותיה. כדבריו בתצהירו: "6. אני הבחנתי אז כי הסולם שהשתמש בו חבוש היה מיושן, חבל מיושנת תפסה שני חלקיו שהיו בצורת משולש, והסולם היה ללא גומיות וכשנפל היה שבור." העד חזר על גרסה זו במהלך חקירתו שכנגד ותיאר את מצבו של הסולם הספציפי ממנו נפל התובע: "לא היו לו גומיות. הוא היה ישן לא חדש." (עמ' 33 שורה 9). "החבל שקשר בין שני חלקיו הוא לא חזק חזק." (שם, שורה 16). "אחד השלבים היה שבור." (עמ' 34 שורה 6) "הרגליים של הסולם היו מתוחות... החבל נקרע." (שם שורה 15, 16). וכן: "שאלה: כל הסולם התפרק. תשובה: לא. כולו נפתח, רק ככה הסולם נפתח מצביע ל180- מעלות." (שם, שורות 20,21). גם אם עד זה הינו חברו של התובע, הרי סבורני כי יש בעדותו, אשר נשמעה כסבירה, כדי ליתן תימוכין מספיקים בגרסת התובע, לפיה אירע הנזק עקב מצבו הרעוע של הסולם. ג. חובותיו של המעביד: 16. דומני, כי אין צורך להכביר מילים באשר לחובת הזהירות המושגית, שחב מעסיק כלפי עובדו. על חובה זו נשפכו דיותות רבות של דיו, ואין צורך לחזור על ההלכה. פרט לחובתו זו של המעסיק, הרי גם בתחום הראייתי, הנטייה הינה להקל עם העובד: "הנכון הוא, שבקביעת ממצאים בדבר הטלת רשלנות או מידתה על המעורבים בתאונת העבודה, קיימת נטיה להקל יותר עם העובד הכפוף להוראות של מנהלי העבודה במפעל, ולהחמיר יותר עם המעביד או עם אלה אשר מתפקידם לקבוע את נוהלי העבודה. (ראה ג' טדסקי (עורך) "דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית", מהדורה 2, 1976, בע"מ' 236. כפי שצוטט בהסכמה בפסק הדין בע"א 27/91 קבלו שמעון נ. ק. שמעון ואח', פד"י מ"ט (1) 450). על-כן, דומני, כי נטיה - מקלה זו בקביעת ממצאים, מטיבה, במקרה דנן, עם התובע, חרף עדותו הבלתי ברורה. לאחר שהובאה עדותו של חברו של התובע, וכנגדו עדויות ההגנה, שלא היה בהן כדי לבסס גרסה נגדית כלשהי, הרי לא נותר לי אלא לקבוע, כממצא עובדתי, כי הסולם, שסופק לתובע, היה רעוע, ללא גומיות, שלביו רופפים, החבל המקשר את שני זרועותיו פגום, וכן לתובע לא סופק עוזר שיהא לידו כל העת. כל אחד מגורמים אלה, די היה בו כדי להביא לנפילת התובע, כפי שאירע בפועל. הספקת סולם, מסוג זה שסופק, מהווה משום הפרת חובה חוקית מצד הנתבעת, בניגוד להוראת פרק ב' לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח1980-. 17. חובה נוספת שהפרה הנתבעת, היתה חובתה למנות מנהל עבודה לאתר הבניה. חובה זו, נקבעה בתקנה 2(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח1987- הקובעת: "מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו." תקנה 3(א) קובעת כי: "לא יתמנה אדם למנהל עבודה ולא ישמש מנהל עבודה אלא מי שנתקיים בו אחד מאלה...." ובהמשך מופיעה רשימה של כישורים מקצועיים, הנדרשים ממנהל כאמור. כישורים אלה אינם נמנים על כישוריו של מר בן שושן, אשר ניהל את העבודה באתר, וכישוריו היחידים היו, נסיונו בצבא. התוצאה הינה, כי העבודה באתר התנהלה בניגוד להוראת תקנה 2(א) לתקנות הבטיחות בעבודה. על הוראות אלה, עמד בית המשפט העליון בע"א 600/86, פורטונה מגידש ואח' נ. גת גבעת חיים, פ"ד מ"ו (3), 233, תוך סקירת הפסיקה בנדון העוסקת בפיקוח על העבודה באתר (כגון ע"א 655/80, מפעלי קרור נ. מרציאנו פד"י לו (2) 592). וכך אומר בית המשפט העליון, באשר לחשיבות מינויו של מנהל עבודה: "מנהל עבודה כאמור - לו מונה - אמנם לא יכול היה למנוע, קרוב לוודאי, את פגמי התכנון, אך דומה כי ניתן היה למנוע בעזרתו, ולו את חלקם, של הפגמים בביצוע. ... ... לא בכדי הציב המחוקק את נורמת הזהירות בעבודה המחייבת מינויו של מנהל עבודה אשר ישגיח על ביצועה השגחה ישירה ומתמדת, חובה המתחייבת גם על פי הגיונם של דברים. כשמתבצעת עבודת בניה כרוך הדבר לעתים בעבודה של רבים, נעשה שימוש בחומרים שונים אשר טיבם דורש בדיקה, נדרשים תאומים והתאמות בין העבודות והעובדים השונים לבל יסמוך האחד על האחר ולבל יפגע האחד בעבודת משנהו. במצב דברים זה, נדרש מנהל עבודה שישמש משגיח ומכוון שהעבודות הנדרשות תעשינה בטיב, בסדר ובזהירות ראויים. משלא מינתה גת מנהל עבודה כאמור, הפרה את החובה החקוקה שרבצה על כתפיה, הפרה-שעל פי רוב חוות דעת המומחים - היוותה את אחת מהסיבות לכך שלא נמנעו פגמים בביצוע העבודה, פגמים אשר היוו חלק מהגורמים לקרות תאונת עבודה טפסן. הפרה זו מטילה על גת אחריות ישירה לקרות תאונת עבודה טפסן, כמי שתרמה על ידי מחדל של אי מינוי מנהל עבודה לקרותה. ונראה, שניתן בנסיבות המקרה ליחס לה אחריות גם מכוח הוראת סעיף 15(4) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תש"ל1970- (להלן-"פקודת הנזיקין"). 18. לחובה חקוקה זו מצטרפת חובה נוספת והיא החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, תוך קיום פיקוח על ידי אותו מפקח. וכך מוצאים אנו בפסיקת בית המשפט העליון: "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר דאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56). חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, פ"ד לה (2) 209, 211-212)". וכן: "מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות ביחוד כשהוא חדש ובלתי מנוסה, חוסר אזהרה והדרכה מתאימה מהווה רשלנות מצד המעביד." (ע"א 284/69, בית חרושת אלבר נ. גולדמן, פד"י י"ט (1) 371, 376). (וראה גם: ע"א 477/85, אפרים בוארון נ. עירית נתניה, פד"י מ"ב (1) 415; וכן ע"א 5425/92, עיריית קרית מוצקין נ. נטליה בראל, תקדין עליון 99 (2) 526). 19. על כן, במקרה דנן הופרה חובת הזהירות שחבה הנתבעת כלפי עובדה, וחובתה החקוקה במספר אופנים: אי הבטחת מקום עבודה בטוח, העדר אמצעי עבודה נאותים, העדר הדרכה והעדר פיקוח. לפיכך משהופרו חובותיה אלה של הנתבעת, הרי חבה היא בשיפוי נזקי התובע, הן בגין העילה שלפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (עוולת הרשלנות) והן בגין העוולה של היפר חובה חקוקה, על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. 20. שאלה נכבדה העומדת לבחינתי הינה שאלת אשמו התורם של העובד, דהיינו: האם יש מקום להטלת אחריות גם עליו, כמי שבהתנהגותו גרם או תרם לקרות תאונת עבודה טפסן. בכגון זה קיימת לנו ההלכה לפיה: "יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד ביחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה." (ע"א 655/80, מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. אסתר מרציאנו, פד"י לו (2) 592, 604). סבורני, כי במקרה דנן אין להחמיר עד כדי כך עם המעסיק. כפי שלמדנו מעדותו של התובע עצמו, הרי הוקנתה לו מידה לא קטנה של חרות בביצוע עבודתו. התובע לא קיבל הוראה ישירה מממונה כלשהוא, לעלות דווקא על סולם רעוע, ויכול היה לבחור לעצמו סולם אחר, או לפחות לנסות ולדרוש סולם אחר ממעסיקו. אף יש לזכור, כי התובע אינו ינוקא, או עובד מתחיל ובלתי מנוסה. נהפוך הוא: התובע, שהינו חסר השכלה פורמלית, למד את מלאכתו במשך שנים רבות של נסיון, וכפי שהעיד בעצמו, היה טפסן א' א' (ר' עדותו בע"מ' 9). בנסיבות אלה, סבורני כי התובע עצמו לא נהג במידת הזהירות הראויה, וחרף נסיונו, עלה על סולם רעוע מבלי לבדקו ראשית, ומבלי לדאוג, כי יהא בטוח וראוי לביצוע עבודה יעלה עליו. בנסיבות אלה הנני קובע, כי יש להטיל על התובע חבות אישית בשיעור של 25% לקרות תאונת עבודה טפסן ולנזקים שסבל בעקבותיה, בגין רשלנותו התורמת. ד. נכותו של התובע: 21. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את ד"ר אורי בלנקשטיין, כמומחה בתחום הרפואה האורטופדי, וזאת לנוכח הפער שבין חוות הדעת שמטעם הצדדים. הצדדים לא ביקשו להעיד את המומחים מטעמם, ואף לא השיגו על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. על כן נותרה חוות דעתו, כחוות הדעת היחידה המחייבת בתיק שאף הצדדים סיכמו טענותיהם בהסתמך עליה. בסיכום ממצאיו קבע המומחה: "כתוצאה מהנפילה בתאריך ה- 02/11/1993 סבל הנ"ל, משבר מרוסק תוך פרקי בשליש המקורב של עצמות השוק הימנית. בסמוך למועד הפגיעה - נותח והוצאו שביבי עצם מאזור השבר. הגפה היתה בקיבוע גבס במשך חמישה חודשים. כ.כ. קיבל טיפולים פיזיוטרפיים במשך כחצי שנה. בבדיקתי; כחמש שנים ממועד תאונת עבודה טפסן - מתהלך בצליעה קלה על רגל ימין, מורגשות חריקות בהנעת הברך הימנית וקיימת הגבלה בתנועות. בצילומי הרנטגן העדכניים נמצאו שינויים ניווניים בברך הימנית, קשים יותר בלשכה החיצונית. הנני מעריך את נכותו הצמיתה של הנ"ל, מבחינה כירורגית אורטופדית - בשעור של 20% (עשרים אחוזים) לפי סעיף 35(1) ג'. לדעתי לא הוחמר מצבו של התובע מיום הבדיקה במל"ל. תקופת אי הכושר לעבודה לאחר תאונת עבודה טפסן - הינה - שבעה חודשים." ראוי לציין, כי המל"ל קבע לתובע נכות רפואית בשיעור 10% בלבד בתוספת 5% על פי תקנה 15(א) לתקנות הנכים בגין הפגיעה בתפקודו של התובע. ד"ר בלנקשטיין קבע, כי מצבו של התובע נותר יציב ולא חלה כל החמרה מאז נבדק על ידי המל"ל. 22. המומחה ציין, כאמור, את צליעתו הקלה של התובע ואת עוות תנועותיו. אף אני התרשמתי מצליעתו הקלה של התובע בעת הילוכו. כן חשף התובע בפני את רגלו והצביע על סימנים כחולים שנותרו מאז תאונת עבודה טפסן, אודה כי משמעם של סימנים אלה לא נתחוור לי. בתצהירו טען התובע: "בעקבות תאונת עבודה טפסן והפגיעה החמורה ברגלי נבצר ממני להגיע לעבודתי כעובד תפסן מקצועי או לכל עבודה פיסית אחרת, אולם ובגלל שאיני מקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי או מכל גורם , ואני חייב לפרנס משפחתי, נאלצתי לעבוד יום או לכל היותר יומיים בשבוע אצל מעסיקי מוריס וגבי אשר בטוב לבם ומתוך רחמנות עשו לי רשיונות עבודה והעסיקוני בעבודות קלות מאוד, כמו נקיון וכו'.. באופן מזדמן ולתקופות קצרות." (סעיף 31) דוחות לשכת התעסוקה שהוצגו בפני לימדוני, כי התובע התמיד בעבודתו, לאחר ששב מתקופת פגיעתו. תלושי ריכוז הנתונים החודשיים משירות התעסוקה (נ1/) מלמדים כי התובע שב לעבודתו בחודש יולי 1994 ועד חודש ינואר 1995. לאחר מכן עבד בין החודשים יולי 1995 עד פברואר 1999, ולאחר מכן נרשמו לזכותו ימי עבודה בחודשים אוגוסט, נובמבר ודצמבר 99 וינואר 2000. כעולה מטופס הריכוז (נ1/), הועסק התובע במשך כ- 18 ימים לאחר מכן, כאשר במספר חודשים ספורים נרשמו בכרטיסו ימי עבודה פחותים, בין 6 ל9- ימים במהלך שישה חודשים לא רצופים על פני תקופה זו, בעיקר בשנת 1996. יש לזכור אף, כי התובע הינו עובד מן השטחים, אשר הופעתו מותנית באישור כניסה לישראל, כאשר מן המפורסמות היא, שבמהלך השנים נחסמה כניסת עובדים פלשתינאים מחבל עזה לעבודה בתחומי מדינת ישראל לא אחת, עקב סגרים, ובמיוחד בשנת 1996 - שנה בה אירעו מספר פיגועים המוניים, אשר בעקבותיהם הוטלו סגרים על שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. 23. בניגוד לתובע, אשר העיד, כי ימי העבודה נרשמו לזכותו רק כמעשה חסד מצד מעסיקיו, מר אגבבה, רוני גב ואבי יצחקי - אשר שלושתם העידו בפני, העידו המעסיקים כי לא עשו חסד עם התובע, אלא העסיקוהו לשביעות רצונם. העד מוריס אגבבא העיד כי ראה לאחר תאונת עבודה טפסן את התובע עובד במפעל כרגיל (עמ' 37 שורות 11-22). העד רוני גב, אשר עבד צמוד יותר לתובע העיד: "שאלה: לאחר תאונת עבודה טפסן התובע ביקר אצלך. תשובה: אני ראיתי אותו פעם אחת ברמלה עם גבס. שאלה: ראית את התובע מטפס עם רגל כזאת על סולם ופיגום ועושה עבודה כמו קודם. תשובה: לא בדיוק כמו שעבד קודם אבל הוא בא לעבודה ועבד. הוא עבד במה שיש, מה שיכל עשה מה שלא יכל לא עשה. נתתי לו עזרה. שאלה: אני מבין שאין לו פרנסה מחוץ לעבודה. תשובה: נכון, אבל אני יכול להבליג לו יום יומיים שבוע שבועיים אבל לא מעבר לכך. שאלה: לפני תאונת עבודה טפסן איך היה מצבו של התובע. תשובה: הוא היה חזק, הוא טפסן, אני לא זוכר שהוא צלע." (עמ' 46 שורות 24-32) מעסיקו השלישי של התובע, היה העד מר יצחקי. עד זה הכחיש כי עשה לתובע טובה בהעסיקו אותו (עמ' 48 למעלה). העד הוסיף והעיד, כי כלל לא היה מודע לתאונה (שם, שורה 28). העד אמנם ציין כי: "תשובה: אני מרענן את זכרוני לפני נ1/, כל הכתוב בנ1/ הוא נכון, גם ב- 99 עבד אצלי כמה חודשים, מאז הוא הלך, בא אמר לי יש לי בעיות, יש לי תביעה עם ביטוח, אני לא יכול לעבוד. לא נכנסתי לבירור הענין, הוא לא רוצה לעבוד יש לו בעיות עם ביטוח זכותו." (עמ' 48 שורות 30-32) אך בהמשך הוסיף וציין כי אכן חלה ירידה בכושרו של התובע: "תשובה: טפסן. בתקופה האחרונה ירד כושרו, הוא עבד טפסנות, גם אצל הטפסנים יש עבודות קשות ויש עבודות קלות יותר במסגרת טפסנות עצמה. נתנו לו לעשות עבודות קלות יותר. שאלה: אתה יכול להדגים מה זה יותר קלות תשובה: האיש ירד בכושרו." (עמ' 49 שורות 2-5) 24. עדויות אלה מלמדות אותי, כי קיימת הגזמה רבה בתיאוריו של התובע, באשר למצבו הפיזי והירידה בכושרו, כאשר תיאוריו היו תיאטרליים משהו, ועמדו בניגוד מוחלט לעובדה, כי התמיד בעבודתו, עם שובו לעבודה לאחר תקופת אי הכושר, באופן רצוף ולשביעות רצונם של מעסיקיו. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי חלה ירידה בכושרו של התובע, וכי נכותו הפריעה לו בתפקודו בהמשך. אף יש להניח כי נכות זו, הכרוכה גם בשינויים ניווניים, כפי שקבע המומחה, לא תקל עם התקדמות גילו של התובע. 25. לצורך קביעת נכותו התפקודית של התובע, יש אף להתחשב בעובדה כי התובע הינו תפסן במקצועו - מקצוע הכרוך בעבודת כפיים, עמידה וטיפוס על סולמות ופיגומים. התובע לא רכש לעצמו כל מקצוע אחר, ומסופקני אם לנוכח השכלתו הקלושה, יוכל למצוא לעצמו עיסוק אחר בגילו המתקדם. נתונים אלה, על נכותו הרפואית של התובע מחד, והעובדה כי עבד ברציפות ובהתמדה במהלך השנים, מביאים אותי לכלל המסקנה, כי יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בנסיבות דנן בשיעור נכותו הרפואית. סבורני, כי בנסיבות אלה, קביעת שיעור נכות תפקודית של 20%, תהלום את מצבו של התובע והירידה בכושרו עקב הפגיעה שנפגע. על-כן הנני מחליט לקבוע את הבסיס להערכת נזקיו של התובע בהתאם לשיעור נכות תפקודית זו. ה. נזקי התובע: 26. הפסדי השתכרות בעבר: לטענת התובע, הוא השתכר סמוך למועד תאונת עבודה טפסן, סך של 120 ש"ח ליום כאשר הוא עבד משך 6 ימים בשבוע. נתון זה עומד בניגוד לנתונים שנמסרו לשירות התעסוקה, ואשר הוצגו על-ידי עובדת השירות, הגב' מלכה ירושלמי (ר' נ1/). לפי מסמך זה, החל התובע בעבודתו בישראל בחודש אפריל 91, כאשר בין החודשים נובמבר 91 ועד לדצמבר 92 חלה הפסקה בעבודתו ואז החל לעבוד אצל הנתבעת. מן המוצג נ1/ עולה, כי בחודש נובמבר 1993 אכן השתכר התובע סך 120 ש"ח ליום ברוטו, שכן משכורתו ל18- יום הסתכמה בסך 2,166 ש"ח. עם שובו לעבודה, החל התובע להשתכר סך 2,629 ש"ח לחודש בחודש יולי 1994. (ר' נ1/ וכן עדות התובע בע"מ' 25, כי שכרו עלה ל- 150 ש"ח ליום). על פי נ1/, רואים אנו כי התובע הועסק, כמעט באופן עקבי 18 ימי עבודה בשבוע. התובע מעיד כי עבד 6 ימים בשבוע, אך הוא לא הציג כל מסמך על כך. מאידך, העיד מעסיקו הישיר, מר רוני גב, כי ימי העבודה נרשמו בדיווחים, בהתאם לימים בהם עבד בפועל, פרט למקרים בהם לא עבר את מכסת המינימום הדרושה לשמור על רשיונו, שאז הוספו לו ימים ספורים, פיקטיבית. (ר' עמ' 43 למטה). לענין זה עלי לציין, כי עדותו של התובע בענין ימי עבודה, היתה הפכפכה ומגמתית. מחד העיד, בניגוד לנ1/, כי עבד רק ימים ספורים ולא יותר, כיוון שהקבלנים הואילו לעשות לו טובה, על מנת לשמור על נכויותיו הרפואיות, ומאידך רואים אנו, ואף שומעים מפיו, כי שכרו הועלה ל- 150 ש"ח וכי שילמו עליו מיסים בגין שכר מלא. על-כן אצא מתוך הנחה, כפי שמלמדני המסמך נ1/, כי התובע הועסק 18 ימים בממוצע בחודש. לצורך קביעת הפסד השתכרות במהלך תקופת שבעת החודשים, בהם נעדר התובע מעבודתו, אחשב את הממוצע שבין השכר ערב תאונת עבודה טפסן, לשכר שלאחר תאונת עבודה טפסן, כך שיתקבל שכר חודשי בשיעור 2,395.5 ש"ח. כפול שבעה חודשים, מגיע הסכום בגין תקופת אי כושר מלא לסך 16,782.50 ש"ח ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מגיעים לסך 35,223 ש"ח להיום. 27. הפסד כושר השתכרות חלקי בעבר: לאחר שובו של התובע לעבודה, רואים אנו, כי התובע עבד, חרף נכותו, באותו היקף עבודה, בו עבד קודם לכן ושכרו עלה בהדרגה (ר' נ1/). בשנת 96 חלה ירידה קלה במשך מספר חודשים, אך עד חודש פברואר 99 הועסק התובע באופן רצוף. אף יודעים אנו, מפי העד מר יצחקי, כי בחודש מרץ עזב התובע מיוזמתו את העבודה, אך רואים אנו, כי שב לעבוד 14 יום באוגוסט, 5 ימים בנובמבר ו9- ימים בדצמבר, כאשר בינואר 2000 עבד 15 יום ומאז לא נרשמו יותר ימי עבודה. הואיל ועד חודש פברואר 99 השתכר התובע שכר מלא, אשר הועלה מעת לעת, נראה שלפי עליית השכר במשק, כעולה מן המוצג נ1/, הרי אין מקום לפסוק לתובע הפסד השתכרות כפי נכותו. עם זאת, ראינו מספר חודשים בהם הועסק מספר ימים פחות. אף ניתן להניח, כי אלמלא נכותו, יתכן והיה התובע מעסיק עצמו בעבודות אחרות. על-כן החלטתי לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין תקופה זו בסך 10,000 ש"ח, נכון להיום. מחודש מרץ 94 חלה הדרדרות בתדירות העסקתו של התובע. על-כן אניח, כפי שהעיד אף העד יצחקי, כי בתקופה זו החלה נכותו של התובע להשפיע על כושר השתכרותו. על-כן אפסוק לו הפסד כושר בהתאם לשיעור נכותו התפקודית שקבעתי לעיל. שכרו של התובע בחודש ינואר-פברואר 99 היה נמוך, משום מה, משכרו הקודם, ונראה כי העוסק בעבודות קלות יותר, על כן אפסוק אבדן כושרו מחודש ינואר 99 ואילך, שכן בחודשים ינואר ופברואר, השתכר רק כ- 2/3 משכרו הקודם. הבסיס לקביעת הסכום יהא שכרו הממוצע של התובע במחצית השניה של שנת 1998, המגיע לסך 165 ש"ח ליום, ובשיעור חודשי לפי 18 ימי עבודה, מסתכם בסך 2,988 לחודש. על-כן מסתכם הפסדו של התובע לשנים 1999 ו2000- בסכום כולל של 2,988 X 24 X 20% = 14,342 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה מינואר 99 וריבית לאמצע התקופה, מגיע לסך 15,044 ש"ח. 28. הפסד כושר השתכרות לעתיד: כבסיס לקביעה זו אקח את הסך 165 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.99 ועד היום, ובסך הכל 167.5 ש"ח. בהתאם מסתכם ההפסד כחודש (18 ימים) בסך 167.50 X 18 X 20% = 603 ש"ח בהיוון עד הגיע התובע לגיל 65 מגיע לסך 101,247 ש"ח. 29. הפסד זכויות פנסיה ותנאים סוציאלים: מפיה של העדה הגב' מלכה ירושלמי (עמ' 6) הוכח כי על המעסיק לשלם עבור תנאים סוציאלים של העובדים תושבי חבל עזה ואיו"ש, הפרשים בשיעור כולל של 25.1% מהשכר. על פי חוזר שירות התעסוקה (נספח טו' לתצהיר התובע) כולל ההפרשה גם תשלומים עבור ימי חופשה (אשר ממילא הובאו בחישוב נזקיו של התובע), שיקום ונכות, ביטוח מחלה, וכן עמותה לקידום ענף הבנין. תשלומים אלה אינם זכויות שהעובד נהנה מהן במישרין, או שממילא כבר הובאו בחשבון בפסיקת הפיצויים, ואיני סבור כי יש מקום לפסקם לזכותו. יוצא, איפוא כי הרכיבים בהפרשות הסוציאליות, שיש להכיר בהם כוללים, הפרשה לפנסיה מקיפה בשיעור 12%, דמי הבראה בשיעור 3% ומילגות חינוך והשתלמות בשיעור 0.3%, ובסך הכל 15.3%. הואיל והתובע לא צבר זכויות מלאות, עבור כל שנות השתכרותו מאז התבגר והואיל ולא הוכיח כיצד תשולם לו הפנסיה בעתיד, החלטתי לפסוק לו את הסכומים שהמעביד היה אמור לשלם עבורו בגין הפסדיו, דהיינו בשיעור 15.3% מסך כל הפסדי ההשתכרות שלו, כפי שנפסקו לעיל, ובסך הכל 24,559 ש"ח. 30. עזרת הזולת: התובע אמנם העיד, כי הינו נזקק לסיועה של אשתו. אולם לנוכח העובדה כי הוא עבד במשך כל השנים שחלפו, נראה כי טענתו זו נטענה לצורך משפט בלבד. עם זאת, סביר כי בתקופה הראשונה, בה רותק למיטתו ואושפז, וכן יתכן כי בעתיד, ייעזר התובע באשתו, החלטתי לפסוק סכום גלובלי בשיעור 5,000 ש"ח בגין עזרה זאת. 31. הוצאות נסיעה מוגברות: אין ספק כי התובע שנפגע ברגלו, נאלץ להיעזר באופן מוגבר בשירותי תחבורה ציבורית. לא הובאו בפניי כל נתונים באשר למחירי התחבורה הציבוריים בחבל עזה, על כן החלטתי לפסוק לתובע סכום גלובלי, על דרך האומדנא, בסך 15,000 ש"ח. 32. הוצאות רפואיות: התובע לא הוכיח מה היו הוצאותיו הרפואיות. עם זאת סביר להניח כי יזקק לטיפולים שונים, בגינן יאלץ להוציא הוצאות, וכן יזקק לתרופות למיניהן לצורך שיכוך הכאב. הואיל והתובע לא הביא נתונים, החלטתי לילך על דרך האומדנא, ולפסוק לתובע סכום גלובלי בסך 3,000 ש"ח. 33. כאב וסבל: אין ספק כי סבלו של התובע היה ניכר. רגלו נשברה והושמה בגבס, לאחר מכן הועבר לבית החולים ס'נט ג'וזף, שם נותח לשם הוצאת שביבי עצם מאזור השבר, ולאחר מכן היתה רגלו בקיבוע גבס משך חמישה חודשים. התובע ביקשני כי אפסוק לו פיצויים בשיעור העולה פי שלושה על הפיצויים הנקובים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. חוק זה אינו מהווה קנה מידה לקביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין. סבורני, כי בשים לב לנכותו הרפואית של התובע, סבלו בעבר ובעתיד, ומגבלותיו, יהא בפיצוי בסך 55,000 ש"ח משום פיצוי הולם לסבלו של התובע. 34. תקבולי המל"ל: הנתבעת מבקשת, כי בנוסף לניכוי תשלומי המל"ל, ששולמו בעין, הרי עלי לערוך ניכוי רעיוני של התקבולים, שעשוי התובע לקבל, אילו ערער על קביעת הנכות שנקבעה לו על ידי המל"ל, על מנת להגדילה לשיעור, שנקבע על ידי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט. דרך זו אינה מקובלת עלי. במקרה דידן התיישנה זכות הערעור של התובע כנגד המל"ל זה מכבר. המומחה הרפואי, ד"ר בלנקשטיין קבע, כי אין החמרה במצבו של התובע במועד הבדיקה, לעומת מצבו לאחר תאונת עבודה טפסן. על כן אין מקום לדון בהחמרה. התובע מיצה את זכויותיו, בכך שפנה למל"ל. אולי היה עליו להמשיך ולנסות לערער על קביעת הועדה הרפואית, אך מסופקני אם היה עולה הדבר בידו. המל"ל ומומחיו אינם מחויבים לקבל דווקא את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. מי לידנו יתקע, שהליך של ערעור לא יביא דווקא לתוצאה אליה חתרה הנתבעת בהגישה את חוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר סלעי. על כן איני מוצא לנכון לערוך ניכוי רעיוני של סכומים, שיתכן והתובע היה עשוי לזכות בהם, לו פסקו לו הועדות הרפואיות של המל"ל אחוזי נכות, כקביעתו של ד"ר בלנקשטיין. הסכומים שקיבל התובע בעין, כשהם משוערכים על ידי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר ליום 31.10.98, מגיעים לסך 34,102 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה להיום, מסתכמים בסך 36,110 ש"ח. סכום זה ינוכה מסך הפיצויים לו זכאי התובע. סוף דבר: 35. לסיכומו של פסק דיני, תשלם הנתבעת לתובע את סכומי הפיצויים לפי המרכיבים הבאים: א. הפסד כושר השתכרות לעבר: (1) מלא- (2) חלקי- 35,223 ש"ח 25,044 ש"ח ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד 101,247 ש"ח ג. הפסד זכויות סוציאליות 24,559 ש"ח ד. עזרת הזולת 5,000 ש"ח ה. הוצאות נסיעה מוגברות 15,000 ש"ח ו. הוצאות רפואיות 3,000 ש"ח ז. כאב וסבל 55,000 ש"ח סכום ביניים: 264,073 ש"ח ח. בניכוי בגין רשלנות תורמת - 25% (66,018) ש"ח ט. בניכוי תקבולי המל"ל (36,110) ש"ח ס ה " כ: 161,945 ש"ח. הוצאות ושכר טרחה - הנתבעת תשלם לתובע את כל הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, כאשר סכומי ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום שהוצאו. טפסןבנייןתאונת עבודה