בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע כונן מכוחו של סעיף 2(א) לצו המועצות המקומיות, הקובע לאמור:   "לצורך ניהולן התקין של המועצות המקומיות ולצורך הסדרת ענייני תושביהן רשאי מפקד האזור לכונן בית משפט לעניינים מקומיים; סמכות בית המשפט, הדין שעל-פיו ידון, הרכבו וכן כל הוראה אחרת הדרושה לפעילותו התקינה של בית המשפט ייקבעו בתקנון".   סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים הוגדרה בסעיף 126 לתקנון המועצות המקומיות, שזו לשונו:   "126. על אף האמור בכל דין ותחיקת ביטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון - (א) לפי הדין ותחיקת הביטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום היישובים. (ב) בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו. (ג) בעבירה על התקנון ועל חיקוק המנוי בנספחים לו ובכל עבירה על חוק עזר ... וכן בכל עבירה שנעברה בתחום יישוב על הדין ותחיקת הביטחון המפורטים בתוספת לתקנון".  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית משפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע: 1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע שניתן ביום 10/12/02 בתיק 5/02 (כב' השופטת מ' אביב). המשיבים לא השיבו לבקשה (בניגוד להחלטה מיום 4/2/03 ). למרות זאת, עיינתי בסיכום טענותיהם לפני בית משפט קמא והתייחסתי אליו כתשובה. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.  2. המשיבים הגישו לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, בשמשו כבית משפט לתביעות קטנות, תביעה כספית על סך 850 ₪. לטענתם, רכשו מהמבקשת שירותי תקשורת שונים וחויבו בתשלום במשך 5 חודשים למרות שלא השתמשו בשירות, תוך שבקשותיהם החוזרות והנשנות להתנתק מהשירות אינן נענות. מכתב התביעה עולה, כי מקום ביצוע ההתקשרות היה בנתניה. המבקשת הגישה לבית משפט קמא בקשה לדחות את התביעה על הסף, מהטעם שאינה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט. תמצית טענתה הייתה, כי בית משפט קמא נעדר סמכות לדון בתביעה באשר המבקשת אינה נכללת בגדר הצדדים לדיון לגביהם רוכש בית המשפט סמכות לפי סעיף 136 לתקנון המועצות המקומיות, אשר הותקן מכוחו של צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892) התשמ"א-1981 (להלן - צו המועצות המקומיות, או: תקנון המועצות המקומיות). בית משפט קמא דחה את הטענה ולאחר שהמבקשת לא התייצבה לדיון נעתר לתביעה. מכאן הבקשה שלפניי, שבה משיגה המבקשת על החלטתו של בית משפט קמא, שלפיה הנו מוסמך לדון בתביעה.   3. בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע כונן מכוחו של סעיף 2(א) לצו המועצות המקומיות, הקובע לאמור:   "לצורך ניהולן התקין של המועצות המקומיות ולצורך הסדרת ענייני תושביהן רשאי מפקד האזור לכונן בית משפט לעניינים מקומיים; סמכות בית המשפט, הדין שעל-פיו ידון, הרכבו וכן כל הוראה אחרת הדרושה לפעילותו התקינה של בית המשפט ייקבעו בתקנון".   סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים הוגדרה בסעיף 126 לתקנון המועצות המקומיות, שזו לשונו:   "126. על אף האמור בכל דין ותחיקת ביטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון - (א) לפי הדין ותחיקת הביטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום היישובים. (ב) בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו. (ג) בעבירה על התקנון ועל חיקוק המנוי בנספחים לו ובכל עבירה על חוק עזר ... וכן בכל עבירה שנעברה בתחום יישוב על הדין ותחיקת הביטחון המפורטים בתוספת לתקנון".   לפי סעיף 138 לתקנון המועצות המקומיות "בית המשפט לעניינים מקומיים של הערכאה הראשונה ישמש גם כבית משפט לנוער וכבית משפט לתביעות קטנות כמשמעותם בדין הישראלי". סעיף 136 לתקנון המועצות המקומיות קובע מגבלות באשר למהותם של הצדדים, אשר בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך להפעיל לגביהם את כוח שיפוטו. וזו לשונו של הסעיף:   "136. (א) צד לדיון בהליכים אזרחיים כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) של סעיף 126 לא יהיה אלא - (1) מפקד כוחות צה"ל באזור או מי שפועל בשמו או מטעמו. (2) מתיישב. (3) מי שהסכים להיות צד לדיון. (ב) בהליכים פליליים כאמור בסעיף 126(ג) לא יהיה נאשם אלא מתיישב".   המונח: "מתיישב" מוגדר בסעיף 124 לתקנון המועצות המקומיות, המבחין לעניין זה בין יחיד לבין תאגיד. לפי לשונו של סעיף 124, על מנת שתאגיד ייראה כ"מתיישב" עליו לנהל "פעילות" בתחום "יישוב". בכתב התביעה שהגישו המשיבים לא נטען שהמבקשת מנהלת "פעילות" בתחום קריית-ארבע וטענה כזו גם לא הופיעה בסיכומיהם בבית משפט קמא. ניתן לקבוע, אפוא, כי המבקשת אינה "מתיישב" כמשמעו בתקנון המועצות המקומיות. 4. סעיף 136 לתקנון המועצות המקומיות, כמו גם אי היותה של המבקשת "מתיישב" כמשמעו בתקנון, עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא. אף על פי כן החליט בית משפט קמא כי הנו מוסמך לדון בתביעה בסברו, כי ההגבלה שבסעיף 136 אינה חלה על בית משפט לתביעות קטנות, הפועל מכוחו של סעיף 138 לתקנון, אלא רק על בית המשפט לעניינים מקומיים, הפועל מכוחו של סעיף 126 לתקנון. דא עקא, שבכך נתפס בית משפט קמא לכלל טעות. להלן אבהיר את עמדתי. נכון הדבר, שההגבלה על הצדדים לדיון, נשוא סעיף 136 לתקנון, חלה על "צד לדיון בהליכים אזרחיים כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) של סעיף 126", וזאת מבלי שנזכר סעיף 138. אולם בהקשר זה לא היה צורך להפנות לסעיף 138, שכן הסמכתו של בית המשפט על פי אותו סעיף לשמש כבית משפט לתביעות קטנות, הנה "עניין אחר שבתקנון", כמשמעו בסעיף 126(ב). סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בתביעות קטנות נובעת, אפוא, משילובם של הסעיפים 126(ב) ו-138. המסקנה היא, כי הוראתו של סעיף 136, שעניינה בצדדים לדיון, חלה גם על הליכים המתנהלים לפני בית משפט לעניינים מקומיים בשמשו כבית משפט לתביעות קטנות. מסקנה זו מתחייבת לא רק מלשונו של התקנון אלא גם מתכלית הקמתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 2(א) לצו המועצות המקומיות: "לצורך ניהולן התקין של המועצות המקומיות ולצורך הסדרת ענייני תושביהן". כוונתו של מתקין התקנון הייתה לכונן בית משפט אשר ידון, בראש ובראשונה, בסכסוכים שנתגלעו בין תושבי המועצות המקומיות, זאת בשים לב לכך שמדובר בתושבי יישובים הנמצאים מחוץ לשטח השיפוט של מדינת ישראל. תכלית זו באה לידי ביטוי גם בסעיף 136 לתקנון הקובע, כי תנאי להטלת מרותו של בית המשפט על הצדדים לדיון הנו קיומה של זיקה מסוימת בינם לבין היישוב, היינו, היותם "מתיישב". כאשר הנתבע אינו "מתיישב" אין לכפות עליו להתדיין בבית המשפט לעניינים מקומיים, ועל ההתדיינות להתנהל במערכת בתי המשפט ה"רגילה" שבתחום המדינה. הגיון זה חל גם על בית המשפט לעניינים מקומיים בשמשו כבית משפט לתביעות קטנות.   5. סיכומו של דבר הוא, שגם צד לדיון לפני בית המשפט לעניינים מקומיים בשמשו כבית משפט לתביעות קטנות חייב להיות "מתיישב", כמשמעו בסעיף 136 לתקנון. המבקשת אינה "מתיישב". לפיכך, לא היה בית משפט קמא מוסמך לדון בתביעה שהוגשה נגדה. לאור האמור לעיל, אין מנוס מביטולו של פסק דינו של בית משפט קמא וכך אנוכי מורה. לאור העובדה שלא נדונה שאלת תוקפה של תניית השיפוט המופיעה בהסכם שנערך בין הצדדים, מחד גיסא, ונוכח הספק בדבר תחולתו על ההליך של סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, מאידך גיסא, לא ראיתי לנכון להורות על העברת הדיון לבית משפט אחר ואני מורה על מחיקת התביעה. המשיבים רשאים להגיש לבית המשפט המוסמך תביעה חדשה. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות ואולם, אם תוגש על-ידי המשיבים תביעה חדשה נגד המבקשת יובאו הוצאות ההליך דנן בחשבון במסגרת אותה תביעה. בית המשפט לעניינים מקומייםדיני עבודה