פסק דין - ערעור על 10 אחוזי נכות - תאונת דרכים: בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט פיינברג) פסק למערער, יליד 1955, פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד סך של 50,000 ש"ח, כאשר נכותו הצמיתה נקבעה ל- 10% בתחום האורטופדי. לטענת המערער, הוא קופח על-ידי בית המשפט, ומכאן הערעור. העובדות הצריכות לעניין הן שלתובע, צלם טלביזיה במקצועו, נקבעו 10% נכות לצמיתות בעקבות תאונת דרכים. בתאונה זו שארעה כאשר החליק התובע באופנועו, נשברה לו עצם הפיקה בברכו. המומחה הרפואי שהתמנה, ד"ר שאול לוין, קבע כי לתובע נותרו 10 אחוזי נכות לפי סעיף 35(1)ב לתקנות ביטוח לאומי בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, (התשט"ז1965-), דהיינו "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הוסיף ואמר, כי "הוא מסוגל להמשיך בעבודתו כצלם טלוויזיה תוך מגבלה חלקית, בהתאם למידת אחוזי הנכות". בפסק דינו של בית משפט קמא נאמר כי "התובע לא הביא ראיות מספיקות כדי שניתן יהיה לקבוע בצורה מדוייקת או להעריך בצורת תחשיב מה ההפסדים הצפויים לו כתוצאה מהנכות...". כמו כן אמר בית משפט קמא, כי "התובע מסוגל להמשיך לעבוד וגם עבד באותו מקצוע למרות שיש לו מגבלה מסויימת בשל הנכות בברך....". השופט החליט לפסוק סכום גלובלי, בהתחשב ברמת ההשתכרות במקצועו כפי שהשתקפה בתלושי השכר, ופסק 50,000 ש"ח. פסיקת סכום גלובאלי היא פרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט, וכבר נאמר לא אחת כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא אם הוא בוחר, לאור מכלול הראיות המונח לפניו, כי זו הדרך הנאותה לחשב פיצוי של נפגע. יחד עם זאת, פסיקה גלובלית "אינה מהווה מרשם לפסיקת סכומים נמוכים במיוחד, כפי שיש וסברו בתחילה, כשם שאין בעשיית חישוב מפורט ערובה לפסיקת סכומים גבוהים. הכל ייעשה, כאמור לעיל, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה תוך שאיפה ליתן ביטוי כספי הולם לנזקו של הנפגע העומד לפני בית המשפט" (ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, ע' 366). ערכאת הערעור בודקת את הפסיקה הגלובלית מבחינה סבירותה, ואם נמצא שהסכום שנפסק אינו סביר, תוכל להתערב (ע"א 384/87 פורת נ. כלל בע"מ, פ"ד מז(3)659-660, אשר חלק אחר ממנו צוטט על ידי ב"כ המשיבה בסיכומיו). נבדוק את סבירותה של פסיקת בית משפט קמא בעניין שלפנינו. המערער עבד עובר לתאונה וגם לאחריה כצלם בסוכנות רוייטרס. עיון בתלושי שכרו לאותם ימים מוכיח, כי השתכרותו עובר לתאונה היתה גבוהה והוא אף עבד שעות נוספות רבות. שכרו עלה על שילוש השכר הממוצע במשק, ונכון לשנת 1995 עמד על כ- 20,000 ש"ח לחודש כולל שעות נוספות. בית המשפט קמא קבע, כי התובע מסוגל להמשיך לעבוד וגם עבד באותו מקצוע, דהיינו צלם טלוויזיה, אם כי הכיר בכך שיש לו מגבלה מסוימת בשל הנכות בברך. השופט קמא סבר כאמור, כי 50,000 ש"ח מהווים סכום נכון, בהתחשב ברמת ההשתכרות של התובע כפי שהשתקפה בתלושי השכר מהתקופה בה עבד בסוכנות רוייטרס. נראה לנו, כי המערער אכן קופח בראש נזק זה. אם היה נעשה חישוב של 10% משכרו, על פי הנכות הרפואית שנקבעה, היה הפסד השכר מגיע לכ 280,000 ש"ח. על החישוב הגלובלי להתבסס על הנתונים הקיימים. הבדיקה נעשית על-ידי חלוקת סכום הפיצוי במקדם ההיוון המתאים, בהתחשב בגיל 65 שנים כגיל פרישה ממוצע. בענייננו, בחלוקה כאמור, מתקבל הפסד חדשי של כ- 266 ש"ח, הפסד חודשי משכר נטו של כ- 15,000 ש"ח, דהיינו 1.7% הפסד חדשי, כאשר הנכות שנקבעה, המשקפת מגבלה מסויימת, היא 10%. הסכום הנראה לנו הולם בנסיבות המקרה, כאשר המומחה הרפואי סבר כי יש מגבלה בכושר התנועה של המערער, הוא 120,000 ש"ח. אשר על כן, מסקנתנו היא כי יש לקבל את הערעור ולהעמיד את הפסד כושר ההשתכרות של המערער על 120,000 ש"ח, כערכם ביום מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד ומע"מ על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בכתב הערעור נרשמו טענות נוספות, אולם ב"כ המערער לא חזר עליהן בסיכומיו ונראה כי זנחן (בצדק), ואין אנו דנים בטענות אלה. המשיבה תשלם הוצאות הערעור בסך 7,500 ש"ח ומע"מ. נכותתאונת דרכיםערעוראחוזי נכות