מה ההבדל בין תאונת דרכים תאונת עבודה ?

פסק דין : 1. העובדות שאינן במחלוקת. 1.1 התובע, הגיש תביעתו זו לפיצוי בנזיקין בגין שתי תאונות בהן נפגע. התאונה האחת הינה תאונת עבודה שארעה בעת שעבד במפעל הנתבעת 2, שם הועסק באמצעות חברת כח אדם, או.אר.אס - חברה לשירותי כח אדם בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"). לטענת התובע, התאונה ארעה בעת שעלה על סולם והחליק ממנו אל רצפת הבטון, וכתוצאה מכך נפגע בברכו הימנית. התובע ביקש לייחס לנתבעות 1 ו- 2 אחריות להתרחשות תאונה זו ולנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך. התאונה השניה, הינה תאונת דרכים כהגדרתה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ג - 1973. תאונה זו ארעה בעת שהתובע נהג ברכב מ.ר. 88-941-37 בבאר-שבע בדרך חברון (להלן: "התאונה השניה") וכתוצאה מכך נפגע בגופו. 1.2 בעוד שביחס לתאונת העבודה מתעוררת שאלת החבות, הואיל והנתבעות 1 ו- 2 כופרות באחריותן כלפי התובע ולחילופין מייחסות לו אשם תורם ניכר, הרי שביחס לתאונת הדרכים האחריות היא מוחלטת ולפיכך, הסוגיה היחידה המתעוררת לעניין התאונה השנייה היא גובה הנזק. 1.3 זה המקום גם לציין, כי תובענה זו הוגשה מלכתחילה רק בגין תאונת העבודה, אולם בשלב מאוחר יותר משנתגלה אירוע תאונת הדרכים, תוקן כתב התביעה באופן המתייחס לשתי התאונות יחדיו. בנסיבות אלו אף ננקטה פרוצדורה שונה במינוי המומחים הרפואיים, לכך אתייחס בהמשך הדברים. 2. השאלות השנויות במחלוקת. 2.1 שאלת אחריות הנתבעות 1 ו- 2 לקרות התאונה הראשונה. 2.2 שיעור הנזק. 3. האחריות להתרחשות התאונה הראשונה. הפן העובדתי: 3.1 הצדדים חלוקים עובדתית בשאלת הנסיבות בהן ארעה תאונה זו. לטענת התובע, עלה הוא על סולם אלומיניום וזאת על מנת לבצע עבודות צנרת. המדובר בסולם אלומיניום כפול בגובה, שני מטרים, ובעת עבודתו על הסולם החליק הוא מהסולם מחמת היותו מוכתם בכתמי שמן, רעוע ובלתי יציב. מנגד, מכחישות הנתבעות 1 ו- 2 את סיפור ההחלקה מהסולם כפי שהוא מתואר לעיל, ואף טוענות כי הסולם היה יציב, לא משומן ולא רעוע. לטענתן, שינה התובע את גרסתו בכך שטען בעת עדותו, כי כשלקח את הסולם היה הוא נקי ורק במהלך עבודתו על הסולם טפטפו טיפות שמן על הסולם באופן שגרם להחלקתו. לטענתן, אם החליק התובע מהסולם הרי שהדבר ארע בנסיבות שאינן מטילות חבות על הנתבעות 1 ו- 2, ובאופן כללי ביקשו שלא ליתן אמון בגירסת התובע. 3.2 התובע בעדותו הראשית (סעיף 7 לתצהירו) חוזר על גירסתו המופיעה בכתב התביעה לפיה: ”לצורך ביצוע העבודה נזקקתי לסולם ולפיכך לקחתי את סולם האלומיניום שעמד לרשותי לצורך העבודה. המדובר בסולם אלומיניום כפול בגובה של כשני מטר, במהלך ביצוע עבודתי החלקתי מהסולם אל רצפת בטון וזאת משום שהסולם היה רעוע, לא יציב ומלוכלך מכתמי שמן של מכונות שעבדו במתקן באותה עת וטיפטף מהן שמן וכן משום שכל העובדים האחרים השתמשו באותו סולם ואף הם הכתימו אותו בשמן והשלבים בסולם היו חלקים". על פי גירסה זו טען, כי הסולם מלכתחילה היה רעוע ומוכתם בכתמי שמן. ואילו בעת עדותו בבית המשפט העיד התובע, כי כשנטל את הסולם: "הסולם...היה יציב פחות או יותר" (עמוד 32 לפרטיכל, שורה 10). וכן: ”כשלקחתי את הסולם מהמחסן, לא היה עליו שמן". (עמוד 32 לפרטיכל, שורה 19). נמצא כי במהלך עדותו בפני ביקש לומר, כי כשנטל את הסולם היה הוא תקין וכי הסולם הוכתם בשמן כתוצאה מטיפטוף שמן מהמסנן עליו עבד באותה העת, וכל זאת מבלי שהבחין בכך. בחקירתו הנגדית העיד: ”ואני תוך כדי החיזוק של הברגים ובשל השמן שהיה כנראה על הסולם וחומר שטיפטוף החלקתי ואיבדתי את שווי המשקל ותוך כדי כך הסולם נפל". (עמ' 31 לפרטיכל, שורות 26-27). התובע אף הביא שני עדים כסיוע לעדותו. הראשון, מר פרוספר בן אבו (להלן: "ע.ת. 1") שעבד בעת התאונה הראשונה בצמוד עם התובע טען בעדותו, כי הוא והתובע עבדו יחד וכי: ” ראיתי שלמטה היו טיפות של שמן וגם על הסולם. מתחת למסנן עם מנוע עם גלגל שיניים שיש לו כל הזמן נזילות שמן שלא ניתן לתקן זאת. שמים שמן כדי שיעבוד טוב". (עמ' 22 לפרטיכל שורות 9-11). "היו טיפות של שמן על הסולם. היתה נזילה מלמעלה מאיזה מסנן עם מנוע עם גלגל שיניים.באותו מקום שנזל השמן הייתי צריך להרכיב עוגנים". (עמ' 23 לפרטיכל שורות 6-9). עד התביעה השני, מר בטיט ניסים, אשר עבד אף הוא באותה עת במפעלי ים המלח העיד, כי: ”אני מכיר את הנקודה ששם יש שמן על הרצפה ושמטפטף שמן מהמכונות. מטפטף על הסולם וגם על תחתית הסולם. יש הרבה נקודות כאלה". (עמ' 26 לפרטיכל, שורות 24-26). עוד הוסיף, כי במפעל שלושה מסננים כאלה הידועים כבעיתיים עקב הקוות שמן על הרצפה בעקבות נזילת שמן. הנתבעות ביקשו להטיל דופי במהימנות עדויות אלו. לדידן אין עיקביות בגירסאות התובע ועדיו באשר להימצאות כתמי שמן במקום. כשמחד טוענים, כי הסולם היה נקי ורק במהלך עבודתו של התובע נקוו עליו טיפות שמן ומאידך ניתן להבין, כי המקום היה כבר עם כתמי שמן וכך גם הסולם. אין ספק כי לשוני בגרסאות אלו משמעות לעניין האשם התורם שיש לייחס לתובע. אם נטל הוא מלכתחילה סולם לקוי, אזי אשמו התורם רב יותר. יש להתייחס במשנה זהירות לזכרון האנושי של האדם. לא אחת מתקשים אנו ליתן פירוט מדויק של אירועים שונים המלווים את חיינו ברמות כאלו או אחרות. ולא אחת יבחינו עדים לאותו אירוע בפרטים בהם לא יבחין האחר. כל אחד ונקודת מבטו הוא כל אחד ושימת ליבו לפרטים בדרכו הוא. לפיכך, מלאכתו של בית המשפט בקביעת מהימנותם של בעלי דין או עדים המעידים על סמך זכרונם האישי היא מלאכה לא קלה. יש לבחון את גירסאות הצדדים במתחם רחב של סבירות ומהימנות תוך שימת לב לסתירות, הסתברויות ומכשלת הזכרון האנושי. עדותו של התובע וחברו פרוספר בן אבו הייתה מגמתית עד מאוד. התובע אשר ביקש בתחילת הדרך לייחס לנתבעות רשלנות בהספקת סולם פגום, הבין במהלך הדברים, כי יתכן ובשל כך שנטל סולם שכזה ייוחס לו אשם תורם, ביקש למקד את הרשלנות לנקודה ספציפית והיא זמן ביצוע העבודה, כשלדבריו, אשר נמסרו בעדותו נטל סולם נקי אשר הוכתם בכתמי שמן עקב נזילת שמן מהמסנן עליו עבד ברגע נתון. עדותו של עד התביעה מר בטיט ניסים, כי המקום בו נפגע התובע היה ידוע כמקום שבו מטפטף שמן מהמסנן, יש בו כדי לחזק את גירסתו הראשונית של התובע, לפיה הסולם אותו נטל היה כבר מוכתם בכתמי שמן, שכן שימש הוא לעבודתם השוטפת במפעל הנתבעת 2, ובזמן האירוע אף נוספו עליו טיפות שמן נוספות. פגיעה זו במהימנותו של התובע אין בה כדי לשלול את עדותו מכל וכל לעניין הימצאות כתמי שמן על הסולם, אך מהווה היא נקודה נוספת בהתרשמותי מהתובע בכלל התרשמות אליה אתייחס בשלב הנזק. גם אשר לאופן בו נפל התובע נתגלו מספר אי דיוקים, תחילה גרס, כי היה זה במהלך ירידתו מהסולם ואח"כ בעדותו בפני ציין, כי מעד כאשר חיזק את הברגים וכנראה בשל כתמי השמן שעל הסולם, איבד שווי משקל ונפל. אלא שסבורתני, כי מדובר באי דיוקים קלים אשר אינם פוגעים בעדות בכללותה, כי מעד במהלך עבודתו על הסולם. יתרה מזאת, הנתבעות נמנעו מכל הבאת עדות נגדית לגירסה זו. הנתבעות טרחו להזמין לעדות את מנהל היחידה בה עבד התובע, והוא הגיע לבית המשפט למסור את עדותו, אלא שב"כ הנתבעות ויתרה על עדותו ברגע האחרון. הימנעות עדותו של העד פועלת בנסיבות העניין כנגד הנתבעות, שכן ניתן להניח שהיה בעדותו של העד כדי לחזק את גירסת התובע. 3.3 מהאמור לעיל עולה, כי אכן החליק התובע מהסולם, כשהוא מוכתם בכתמי שמן ועוד בנוסף טיפטף עליו שמן במהלך עבודתו עליו, ולכן במהלך עבודת חיזוק הברגים מעד והחליק מהסולם. 3.4 מכאן עולה השאלה, האם התרשל המעביד בכך שסיפק סולם לקוי ובכך שלא מנע את נזילת השמן מהמכונות? חובת זהירות מושגית: 3.4.1 אין מחלוקת שכאשר מדובר בהתנהגות המעביד כלפי עובדו, מוטלת על המעביד חובת זהירות כלפי העובד. (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח'(1) 72; ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טכסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא'(1) 827). בע"א 235/80, ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה, לא פורסם), אומר כב' הנשיא (דאז) שמגר, כי: ”המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה". והנתבעות בענייננו זה לא חלקו על חובתן המושגית כלפי התובע. 3.4.2 קיומה של חובת זהירות קונקרטית: האם מעביד סביר היה יכול לצפות את קיומו של הנזק בנסיבות הנידונות במקרה דנן? אמנם, חיי היומיום מלאים סיכונים, אך רק כאשר קיים סיכון בלתי סביר מוטלת על המעביד אחריות מוגברת לתקנו. אחריות המעביד נגזרת מעקרון הרשלנות הכללי, שלפיו חובת המעביד היא לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע נזק מעובדו. ההלכה היא, כי סכון ההחלקה קיים תמיד והוא חלק מסכוני החיים ולא בגין כל החלקה יש לראות במעביד כמי שהפר את חובתו כלפי עובדו. על בית המשפט להשתכנע, כי ההחלקה שעובד תובע את מעבידו בגינה, ארעה בשל כך שהמעביד הפר את חובתו כלפי עובדו. (ראה ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345). והשאלה הנדונה היא, האם הפרו הנתבעות 1 ו- 2 את חובותיהן כלפי התובע. 3.4.3 האם נקטו הנתבעות 1 ו- 2 באמצעים סבירים למנוע את התאונה. התובע העיד, כי "בכל המתקן יש בעייה של נזילות בשמן" (עמ' 33 לפרטיכל, שורה 3). ע.ת. 2, מר בטיט ניסים, העיד כי: ”אני מכיר את הנקודה ששם יש שמן על הרצפה...יש הרבה נקודות כאלה". (עמ' 26 לפרטיכל, שורות 24-26). הנתבעות לא העידו מטעמן אף עד שסתר את הטענה הזו, ולכן סבורתני כי נזילות של שמן ממסננים, היו דבר שבשגרה במפעל. שמן על רצפת המפעל הוא גורם חיצוני שאינו מצוי שם דרך קבע ובכך הופך את סכנת ההחלקה הרגילה מהסולם עקב פעילות שיגרתית, לסכנה בלתי רגילה. על הנתבעות היה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למנוע נזילת שמן מהמסננים במפעל, ומשלא הוכיחו הנתבעות, כי ניסו למנוע זאת או אפילו ניסו לפתור את בעיות נזילת השמן באמצעות אזהרת עובדים או העברת הדרכה בטיפול במכשיר ניקוי של האיזור בו נוטף שמן הסובל מנזילת שמן, הרי שהתרשלו בחובותיהן מעבידותיו של התובע ועליהן האחריות לתאונה הראשונה. יתר על כן, מחובת הנתבעות היה לספק לעובדים סולם תקין ונקי משמן, אשר לא יעמיד אותם בסיכון כפי שאירע בפועל. 3.4.4 האם הפרת החובה באופן האמור לעיל היא שגרמה לנזק: מכל האמור לעיל נראה, כי התשובה לכך חיובית, התובע נפגע ברגלו ואף נגרם לו נזק פיסי בעקבות התאונה הראשונה. הנזק הפיסי שנגרם לתובע בעקבות התאונה הראשונה לא היה נגרם לולא התרשלו הנתבעות 1 ו- 2 במילוי חובתן, התרשלות אשר הביאה ליצירת הסכנה ולהחלקתו של התובע. 3.5 אשם תורם של התובע. ההלכה היא: "שבכל מקרה של תאונת עבודה יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה...עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין אשר צריכה להילקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה" (ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 603-604). עם זאת, במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעובד ותיק במפעל, אשר הכיר היטב את העבודה במפעל, עשה שימוש חוזר בסולמות שהועמדו לרשותו ואף ידע על נזילות השמן מהמסננים. התובע אף העיד: ” לפני שעליתי על הסולם אפשר היה להבחין בשמן המטפטף מהמסנן, אבל לא התמקדתי בזה ותוך כדי חיזוק הברגים החלקתי עם הסולם למטה". (עמוד 33 לפרטיכל, שורות 4-5). וכן העיד, כי: ” תוך כדי עבודה נפלו טיפות. ראיתי שזה מטפטף כי כל הזמן זה מטפטף. (עמ' 33 לפרטיכל, שורה 22). משכך, התובע היה מודע לסכנה וידע על קיומה במפעל כמו יתר עובדי המפעל שידעו שקיימות נזילות שמן במקומות רבים. אשר על כן, היה עליו להיזהר זהירות יתרה ולבחון אם המקום בו הניח את הסולם באם הוא מקום שנוזל עליו שמן. אולם, התובע לא נהג בזהירות ראויה. הוא לא ניקה את הסולם המלוכלך מכתמי השמן או פיזר עליו חול או חומר אחר מונע החלקה. הוא הניח את הסולם במקום בו מטפטף שמן, וכאשר הבחין בנזילת השמן על הסולם, לא עצר והפסיק את עבודתו, הוא לא המתין לחברו פרוספר על מנת שיאחז בסולם כדי להבטיח את יציבותו אלא המשיך לחזק ברגים ותוך כדי כך נפל מהסולם. אשר למידת האשמה שיש להטיל על התובע סבורתני, כי נזקו נגרם גם באשמתו הוא ולכן יש להטיל עליו אשם תורם של 33%. (ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו, פ"ד לח(1) עמ' 72-73). הנזק 4. הנכות הרפואית. 4.1 לאחר התאונה הראשונה שארעה ביום 11.3.92, היה התובע באי כושר מלא למשך 8 ימים, מיום 18.3.92 - 11.3.92. ביום 24.2.93 עבר התובע את תאונת הדרכים וגם בה נפגע בברכו הימנית. ביום 27.7.93 עבר התובע ניתוח ארטוסקופיה בברכו עקב החמרה במצב הברך ונמצא באי כושר מלא לעבודה למשך חודש ואי כושר חלקי של 50% לחודש נוסף. התובע חזר לעבודתו בחודש מאי 1994, הועסק באמצעות חברת כח אדם, ובאפריל 1996 התקבל כעובד ישיר של מפעלי ים המלח (הנתבעת 2) וכמועמד לקביעות. בפברואר 2000 פוטר התובע מעבודתו. 4.2 בית המשפט דנן מינה שני מומחים רפואיים בתחום האורטופדי - אשר בדקו את הפגיעה בברכו הימנית של התובע. המומחה הראשון, דר' הנדל, מונה על פי תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 וזאת עקב תביעת הנזיקין בגין תאונת העבודה, ואילו דר' אבנטוב מונה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, עקב תאונת הדרכים. דר' הנדל בדק את התובע ביום 11.9.95 וקבע, כי נכותו הרפואית של התובע הינה 28% ואילו דר' אבנטוב שבדק את התובע ביום 25.2.98 העריך את נכותו הרפואית הכוללת ב- 10%, כאשר 5% מכלל הנכות הינם החמרה בעקבות התאונה השניה. לטענת הנתבעות 1 ו-2, אין לקבל את חוות דעתו של דר' הנדל מאחר ודר' הנדל נתפס לכלל טעות בקביעתו, אך אינו מוכן להודות בה. בנוסף מונה על ידי בית המשפט דר' הורוביץ, כמומחה בתחום הפה והלסת, על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, אשר נתבקש לחוות את דעתו בשאלת שיעור נכותו של התובע והיקף עלויות הטיפול להן הוא זקוק בעקבות תאונת הדרכים שעבר. דר' הורוביץ קבע, כי התובע נפגע בשיניו הקידמיות וכי הינו זכאי להחזר הוצאותיו עבור טיפולים שעבר וכן פיצוי בעבור שתי החלפות גשר. אשר לקביעתו זו של המומחה, אין מחלוקת בין הצדדים ולכך אתייחס בהמשך. 4.3 הנכות הרפואית בתחום האורטופדי. דר' הנדל, אשר מונה כמומחה רפואי על ידי בית המשפט לעניין התאונה הראשונה, קבע בחוות דעתו מיום 11.1.95, כי נכותו של התובע הינה 10% לפי סעיף 48 (2) ז' ב', ו- 20% נוספים לפי סעיף 48 (2) ב'. סך הנכות על פי קביעתו הינה 28% לצמיתות, בשל קרע של רצועה צולבת קדמית. הנתבעת ביקשה כי בית המשפט יתעלם מחוות דעתו של דר' הנדל ויאמץ מנגד את חוות דעתו של דר' אבנטוב, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט כדי ליתן חוות דעתו באם נותרה לתובע נכות רפואית עקב תאונת הדרכים. דר' אבנטוב בחוות דעתו קבע, כי לתובע נותרה נכות רפואית כוללת בשיעור של 10% כאשר 5% ביקש לייחס לתאונה הראשונה ו- 5% לתאונה השניה - היא תאונת הדרכים. דר' הנדל נחקר ארוכות על חוות דעתו ואציין כבר בשלב זה, כי מתקשה אנוכי לקבל את קביעתו הרפואית. ראשית, אין להתעלם מן העובדה, כי אפילו דר' מוזס שהינו מומחה רפואי מטעם התובע ייחס לתובע נכות רפואית נמוכה מזו שייחס דר' הנדל. שנית, על אף שבפני דר' הנדל היו מסמכים המעידים על התאונה השניה, תאונת הדרכים, (ראה פירוט מסמכים בחוות דעתו) מציין הוא על דוכן העדים, כי לא היה מודע לעובדה שהתובע עבר תאונת דרכים ואף נפגע באותה ברך, וכדבריו: ” כששאלתי אותו אם סבל אי פעם מהברך והוא אמר לי שלא, בעוד הוא העלים את העובדה שהוא עבר תאונת דרכים והיה במיון, אז פה אני כבר התחלתי קצת לפקפק. והפקפוק שהעליתי אותו בחוות דעתי הראשונה לגבי האירוע התאונתי שנראה קל מידי כדי להגיע לפגיעה כל כך קשה בברך. הכוונה לאירוע של הסולם". (עמ' 43 לפרטיכל, שורות 14-17). בחוות דעתו, מעלה דר' הנדל תמיהות בציינו שאבחנה כמו שלו של חבלה כפולה של קרע במינסקוס וברצועה הצולבת, חייבת להיות מלווה בדימום פנימי וכאבים עזים ובדרך כלל מטופלת בשאיבת דם מיידית ובפועל לא היה כן. כלומר, גם לדעת דר' הנדל, חוות דעתו איננה מתיישבת עם הממצאים שהונחו בפניו, והם תאונה קלה על פניה של מעידה מסולם. יתרה מזאת, המומחה אף ציין שאין זה סביר שהתובע, אותו הגדיר כשייך לחולים "מתלוננים", לא התלונן על הברך הימנית במשך חודשים ארוכים עד לאחר תאונת הדרכים, כאשר נזקו בגין התאונה הראשונה היה קרע במינסקוס. נמצא, כי קיימים פערים ניכרים בין הממצאים העובדתיים שהובאו בפני דר' הנדל ובין קביעתו הרפואית ולא שוכנעתי, כי קביעותיו הרפואיות של דר' הנדל מעוגנות בממצאים אוביקטיביים. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה, כי המומחים אשר בדקו את התובע לא מצאו כי התובע סובל מקרע של רצועה צולבת. גם בניתוח האטרוסקופיה אותו עבר התובע צויין במפורש, כי הרצועות הצולבות תקינות. (בדיקה המאפשרת אבחון מדויק של מצב הרצועות כדברי דר' הנדל עצמו). אמנם, המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט, אך הוא אינו יכול לכפות על בית המשפט לקבל את מה שנראה לבית המשפט כלא מבוסס דיו. אם יש בעדות מומחה כזה "תמיהות" או קורלציה לא ברורה בין עובדות ומסקנות, אי התאמה הנראית להיות מאולצת יכול בית המשפט גם להיזקק למומחה אחר. בעניין דומה, בע"א 2160/90 שרה רז נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(5), 170, קבע כבוד השופט אור, כי: ” כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי, היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו...הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי לגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואומנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית עליה היא נשענת אינה מהימנה, במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת. משמתגלות תמיהות רבות כל כך בנוגע לקביעתו של דר' הנדל שאף הוא מודה בעדותו, כי לא סביר שממצאיו הרפואיים מתאימים לאירוע התאונתי של מעידה מסולם, במילים אחרות, הוא עצמו לא קובע קשר סיבתי בין ממצאיו לתאונה הראשונה ומוסיף, כי אין הקשר נראה סביר בעיניו, נוטה אני לקבל את עמדת הנתבעות באשר לחוות דעתו של דר' הנדל וסבורתני, כי דר' הנדל נתפס לדבר טעות בחוות דעתו. מכל הטעמים הנ"ל, אני בוחרת שלא לאמץ את חוות דעתו של דר' הנדל. בשלב זה היה מקום לכאורה למנות מומחה אחר שיבדוק את התובע בשנית, אולם נוכח העובדה, כי התובע נבדק על ידי מומחה אורתופד אחר מטעם בית המשפט, לאור תאונת הדרכים בה נפגע התובע, ובהתחשב בפרוצדורת המינוי לפיה אין חולק על אוביקטיביות חוות דעתו, הרי שלאור קיומה של חוות דעת זו, המתיישבת עם הממצאים האוביקטיביים, אני קובעת כי הנכות המחייבת היא זו שנקבעה בחוות דעתו של דר' אבנטוב. על פי קביעת דר' אבנטוב, הנכויות שנותרו לתובע הן כדלקמן: א. 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 35 (1) ב, שלתקנות הביטוח הלאומי. ב. מתוך ה- 10% הנ"ל 5% הינם החמרה בגין תאונת הדרכים". 5. הנכות התפקודית. התובע, יליד 2/2/57, מסגר וצנר במקצועו. התובע הצהיר בתצהירו, כי עבודתו דורשת מאמץ פיזי רב ונעשית רוב הזמן בעמידה וכוללת עליה וירידה במדרגות המתקן עם ציוד ובלעדיו. (ראה סעיף 5בתצהירו מיום 20/4/97). התובע עבר ביום 29/7/93 ניתוח ארטוסקופיה אשר בעקבותיו אושר לו אי כושר של 100% למשך חודש ואי כושר של 50% לחודש נוסף. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1 ביום 26/9/93 עקב מצבו הבריאותי (ראה מכתב פיטורין ת/17) והיה מובטל עד למאי 1994 עת חזר לעבודתו באמצעות הנתבעת 1 במפעל הנתבעת 2. התובע המשיך לעבוד כשנתיים באמצעות הנתבעת 1 ובאפריל 1996 הפך לעובד ישיר של הנתבעת 2. התובע המשיך לעבוד כצנר ומסגר במפעל הנתבעת 2 עד לפברואר 2000, עת פוטר מעבודתו. אך לא הוכח, כי התובע פוטר בשל מגבלותיו הפיזיות. מנהל מפעל אשלג ים המלח העיד, כי התובע לא פוטר בגין מגבלותיו הפיזיות אלא בגין אמינות ולויאליות נמוכה וזאת בעקבות מבחנים שנערכו לעובדים בלתי קבועים אצל הנתבעת 2. (ראה עמוד 58 לפרטיכל שורות 12-15). מאז פיטוריו ממפעל הנתבעת 2, היה התובע מובטל וחרף נסיונותיו למצוא עבודה דרך לשכת התעסוקה, לא נענה ולא הצליח למצוא עבודה. אין ספק, כי בגילו ובמקצועו של התובע, עלולה הפגיעה בברכו להקשות על אפשרותו להשיג עבודה חדשה במומו ולהשתלב במעגל העבודה. אשר על כן, וחרף העובדה שהתובע המשיך לאחר התאונות לעבוד באותו תפקיד, יש לפגיעה בברך השפעה תפקודית של ממש במיוחד לנוכח העובדה, שהתובע הינו מסגר וצנר, איש עבודת כפיים העוסק בעבודה פיזית רבה. לאור כל האמור לעיל, הינני קובעת, כי הנכות הרפואית הינה כולה תפקודית (ראה ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון, תקדין עליון, כרך 94 (3) עמוד 2119). שיעור הנכות התפקודית הוא אם כן בשיעור של 10% אשר 5% ממנו יש לייחס לתאונה הראשונה ו- 5% לתאונה השנייה ויש בו גם כדי ללמד על מידת הפגיעה ברמת השתכרותו באופן כללי. 6. הפסדי שכר בעבר 6.1 בגין 7 ימי העדרות שכרו של התובע לפני אירוע התאונה הראשונה היה בשלושת החודשים שקדמו לה 8,101 ₪ ובממוצע חודשי סך של 2,700 ₪. (בערכים עובר לתאונה הראשונה). התובע נעדר בגין תאונה זו שבעה ימים מהעבודה, ולכן זכאי הוא לסך של 675 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.92, סך הכל נכון להיום 1,934 ₪. 6.2 מיום 11.3.92 (יום התאונה הראשונה) ועד ליום 27.7.93 (יום הניתוח): התובע שב לעבודתו, לא חלה כל ירידה בשכרו ואין תביעה לפיצוי בגין תקופה זו. 6.3 מיום 29.7.93 (יום הניתוח) ועד ליום 30.9.93: במהלך תקופה זו היה התובע מצוי באי כושר מלא (ראה נ/1) לחודש אחד וכן היה באי כושר של 50% לחודש נוסף. הפיצוי מחושב בהתאם לנתוני השכר שהשתכר התובע ערב הניתוח. שכרו הממוצע בשנת 1993 היה 5,323 ₪ משוערך להיום עומד על 9,036 ₪. בנסיבות העניין, יש לומר כי נמצא באי כושר מלא לעבודה למשך חודשיים ימים ועל כן זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד שכר לחודשיים ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.93, זכאי התובע לפיצוי כולל בסך של 23,860 ₪. לגבי מחצית הסכום יש להפחית 25% מס הכנסה כמשוייך לתאונת הדרכים. 6.4 מיום 1.10.93 ועד ליום 5/94: התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1 ביום 26.9.93. במכתב הפיטורין (ראה ת/17) נאמר, כי התובע פוטר עקב מצבו הרפואי שאינו מאפשר חזרה לעבודה. רק ביום 1.5.94 חזר התובע לעבוד במפעלי ים המלח. בעניין זה, לא שוכנעתי, כי פיטורי התובע מהנתבעת היו רק בשל קשייו הגופניים, מקום שהתובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת כשנה וחצי לאחר התאונה הראשונה ולנוכח הפגיעה הקלה בברכו. התובע בחר שלא לעבוד וקיבל דמי אבטלה במקום למצות את זכויותיו במל"ל ולדרוש דמי פגיעה או קביעת נכות בפני הועדה הרפואית של המל"ל. התובע לא הוכיח, כי בתקופה זו לא יכול היה לעבוד והראיה כי בתום תקופת תשלום דמי אבטלה חזר לעבודה מלאה וסדירה במקום עבודתו הקודם. בנסיבות אלו, ובהעדר כל תיעוד רפואי המצדיק מנוחה לתקופה כה ארוכה אין לפסוק לתובע אובדן שכר מלא, כי אם סכום גלובלי המשקף את מגבלותו האוביקטיבית ובסה"כ אני פוסקת לו בראש נזק זה סך של 7,000 ₪. 6.5 מיום 5.94 ועד ליום 2/00 (עת פוטר ממקום עבודתו): לטענת התובע, שכרו בתקופה זו לא הגיע לזה שהרוויח טרם התאונה. לטענתו, חלה אצלו ירידה בשכר מאחר וקודם לכן עבד שעות נוספות ובתקופת עבודתו הנ"ל, שלאחר התאונה והניתוח אין זה כך. אך עיון בתלושי השכר של התובע מהשנים האחרונות מלמד, כי גם בתקופה הנ"ל עבד התובע שעות נוספות וקיבל משכורת נוספת בגינן. בנוסף, לטענתו שכרו ערב הניתוח היה משוערך להיום מגיע לסך של 10,523 ₪, וערב פיטוריו השתכר פחות מכך. לפיכך, דרש הוא פיצוי גם על תקופה זו בטענה לירידה בשכרו. אך סכום זה אינו מדוייק, התובע בחישוביו כלל רק את החודשים שהיו טרם התאונה ולא את יתר חודשי השנה אשר היה מקום להכלילם לצורך חישוב שכרו הממוצע. עיון בתלושי השכר של התובע בין השנים 1991-1999 מראה דווקא על מגמת עלייה בשכרו ולא ירידה. שכרו החודשי הממוצע של התובע לפני ואחרי התאונה היה כדלקמן: 1. 1991 3,054 ₪ משוערך להיום 6,579 ₪. 2. 1992 4,295 ₪ משוערך להיום 8,101 ₪. 3. 1993 5,323 ₪ משוערך להיום 9,036 ₪. 4. 1994 4,913 ₪ משוערך להיום 7,500 ₪. 5. 1995 6,673 ₪ משוערך להיום 9,195 ₪. 6. 1996 5,407 ₪ משוערך להיום 9,209 ₪. 7. 1997 8,120 ₪ משוערך להיום 10,312 ₪. 8. 1998 9,539 ₪ משוערך להיום 9,100 ₪. 9. 1999 8,921 ₪ משוערך להיום 9,091 ₪. הירידות היחידות לאורך השנים היו בשנת 1994 אשר בה התובע לא עבד מספר חודשים ובשנת 1996 אשר בה התובע לא סיפק את כל תלושי המשכורת שלו, ולכן לא הוכיח את הירידה בשכרו. עם זאת, לאור העובדה שהיו שנתיים בהן כן חלה ירידה בשכרו, ולאור העובדה שיכול היה אולי להשביח את שכרו לולא התאונה, אני מוצאת לנכון לפצותו בסכום גלובלי של 20,000 ₪. 6.6 הפסד שכר בעתיד: כאמור לעיל, נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 10% התובע, בן 44 כיום ומובטל, לאחר פיטוריו מהנתבעת 2. התובע העיד, כי לאחר פיטוריו פנה ללשכת התעסוקה, אך לא קיבל הצעת עבודה במקצועו, אלא הצעה לעבור הסבה לקורס אדריכלות ממוחשבת (ראה עמ' 55 לפרטיכל, שורות 3-9). הפגיעה בברכו של התובע קלה ולראיה המשיך לעבוד במפעל הנתבעת 2 עוד כשמונה שנים לאחר התאונה. התובע פוטר מאת חברת כח האדם בשל מגבלות רפואיות ביום 26.9.93 (ראה ת/17) וב- 27.2.00 פוטר ממפעל הנתבעת 2, בשל חוסר התאמה. לטענת התובע, פוטר ממפעל הנתבעת 2 בגין מגבלותיו הגופניות. מאידך, העיד מטעם הנתבעות מר מקסים אזולאי, מנהל מפעל אשלג ים המלח, אשר טען כי התובע פוטר מאחר ועל פי מבחנים שעשה לצורך קבלת קביעות, התגלה כחסר אמינות ולויאליות. ניתן להסיק, כי לא היה בכוונת הנתבעות לפטר את התובע על אף המגבלה הרפואית, שכן בפועל המשיכה הנתבעת 2 להעסיקו כחמש שנים נוספות במפעל. אלא שבשלב כלשהו דרשה הנתבעת 2, כי כל עובדיה יעברו מבחני התאמה לצורך קבלת קביעות והתובע נכשל בהם. על אף שלא הוכח קשר ישיר בין פיטוריו ממפעל הנתבעת 2 ובין מגבלותיו הרפואיות, הרי שסבורתני כי לא הוסר החשש, כי הפגיעה בברכו תקשה עליו במציאת עבודה, במיוחד לנוכח העובדה שעד למועד עדותו בבית המשפט לא מצא עבודה במקצועו. משקבעתי לעיל, כי נכות זו הינה תפקודית, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי לפי תחשיב של 10% הפסד מרמת השתכרותו מיום פיטוריו ב- 27/2/00 ועד לגיל 65, גיל בו יפרוש לפנסיה, בהעדר כל ראיה אחרת. נתוני השכר אשר בהם התחשבתי לצורך קביעה זו, הינם משכורת ממוצעת שהוצגה בפני משנת 1999 בסך של 8,921 ₪ ובערכים של היום 9,100 ₪. ולכן זכאי התובע בגין ראש נזק זה לסך של: 174,720 ₪ = 192 X 10% X 9,100 ש"ח כאשר מחציתו הינו בגין התאונה הראשונה ומחציתו בגין תאונת הדרכים ולכן יש לנכות מהסכום הפסוק מכח תאונת הדרכים 25% בגין מס הכנסה בסך של 21,840 ₪. 6.7 הוצאות בגין ניידות מוגברת, עזרה וסיעוד עבר ועתיד: ההלכה היא, כי משניתן להוכיח את שיעור הנזק המיוחד בעדויות מפורשות, לא יסתפק בית המשפט בראיות סתמיות, על דבר אפשרות של קיום נזק ולא יפסוק פיצוי על נזק שלא הוכח. אולם, מקום שקיומו של נזק לא הוטל בספק וההוצאה הכספית נחוצה בעקבות הפגיעה, אלא ששיעורו לא הוכח, מותר לבית המשפט לאמוד את הנזק. (ראה ע"א 307/77 מור נ' עזבון בוץ, פ"ד לב(1) 654, 661). במקרה דנן, התובע לא הציג כל ראיה לגבי הניידות המוגברת. לא הציג קבלות ואף לא העיד על כך. אשר לעזרה וסיעוד לעתיד, לתובע מגבלה קלה בברך אשר ספק אם התובע יזדקק לעזרה בגינה בעתיד. ד בפועל לא הובאה בפני כל ראיה אשר יש בה כדי להצביע על מגבלת תפקוד בחיי היום יום. עם זאת, התובע הצהיר בתצהירו, כי נגרמו לו הוצאות בגין מוניות בסך של 1,000 ₪ (ראה סעיף 17 לתצהיר) וכן סביר שלאחר הניתוח נזקק התובע לעזרה כלשהי מהסובבים אותו, ובהעדר כל נתון עובדתי ראייתי אחר, באשר להיקף העזרה לה נדרש, סבורתני, כי יש לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין ראש נזק זה אותו אני מעריכה בסך 5,000 ₪ בערכים של היום. 6.8 כאב וסבל כאב וסבל הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף, אינו אמור להיות מושפע מזה הנפסק על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). ועל כך אמר כבוד השופט אור (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללי נ' לאה דיין, תקדין - עליון, כרך 99 (3), תשנ"ט - תש"ס - 1999, 836): ”סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים...אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הוא ממוני הנפסק בשל נזקי גוף אשר נגרמו בשל רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון (ראה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 776) סכום הפיצויים שייפסק אינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני הנפסקים על פי הסטנדרטים של חוק הפיצויים והתקנות, כאשר אינם עונים ואינם מתיימרים לענות על נסיבותיו המיוחדות של מקרה אידבידואלי". אלא שהלכה חדשה זו אינה חלה במקרה הנדון, לא מדובר בנסיבות חריגות ולכן הכאב והסבל מחושב לפי 5% נכות הנובעים מתאונת העבודה מיום 11.3.92, ולפי 5% נכות ממועד תאונת הדרכים מיום 24.2.93. בגין תאונת העבודה, אני פוסקת לתובע פיצוי על כאב וסבל בסך של 20,000 ₪, ובגין תאונת הדרכים זכאי התובע לפיצוי בעבור כאב וסבל לאחר ניכוי גיל בסך של 8,515 ₪. 6.9 נזקי שיניים לפי חוות דעת המומחה שמונה בתיק זה, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, בנוגע לנזקי השיניים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה השניה, יש להשיב לתובע את ההוצאות הרפואיות שהוצאו על ידו בגין טיפולי השיניים. כמו כן, התובע ידרש לשתי החלפות נוספות. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הפיצוי בגין ראש נזק זה ולכן יש לפצותו על ראש נזק זה בסך של 33,945 ₪. 7. ניכויים 7.1 מסך כל הסכום שנפסק יש לנכות לתובע את התגמולים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה הראשונה. סכום שקיבל התובע דאז בתוספת ריבית והצמדה הינו סך של 8,275 ₪. 7.2 דמי אבטלה לתובע שולמו דמי אבטלה מ- 10/93 ועד 1/94 בסך של 18,789 ₪ (ראה ת/19) אותם אין לנכות. כן גם אין לנכות דמי אבטלה ששולמו לתובע מיום 3/00 עד 7/00 שכן אין הפיצוי החודשי לתקופות הנ"ל חופף את תשלומי דמי האבטלה. 8. סכום ביניים בגין תאונת העבודה ישולמו לתובע הסכומים הבאים: א. 1,934 ₪. (סעיף 6.1) ב. 11,930 ₪. (סעיף 6.3) ג. 3,500 ₪. (סעיף 6.4) ד. 10,000 ₪ (סעיף 6.5) ה. 87,360 ₪. (סעיף 6.6) ו. 2,500 ₪. (סעיף 6.7) ז. 20,000 ₪. (סעיף 6.8) סה"כ 137,224 ₪. בגין תאונת הדרכים ישולמו לתובע הסכומים הבאים: א. 8,948 ₪. (סעיף 6.3) ב. 3,500 ₪. (סעיף 6.4) ג. 10,000 ₪. (סעיף 6.5) ד. 65,520 ₪. (סעיף 6.6) ה. 2,500 ₪. (סעיף 6.7) ו. 8,515 ₪. (סעיף 6.8) ז. 33,945 ₪. (סעיף 6.9) סה"כ 132,928 ₪. 9. סוף דבר לאור האמור לעיל, ישלמו הנתבעים 1 ו- 2 לתובע בגין תאונת העבודה סך של 137,224 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם של 33% וכן תגמולי מל"ל בסך 8,275 ₪ ובסה"כ ישלמו הנתבעים לתובע בגין תאונת העבודה סך של 82,293 ₪. ואילו הנתבעת 3 תשלם לתובע בגין תאונת הדרכים סל של 132,928 ₪. לסכומים הנ"ל יתווספו בגין תאונת העבודה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ כחוק, ובגין תאונת הדרכים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.תאונת דרכיםשאלות משפטיותתאונת עבודה