פסק דין : זוג אנשים מבוגרים נפגעו בתאונת דרכים - התובעת (ילידת 1928), ובעלה (יליד 1922), א. התובעת נפצעה בתאונת דרכים ובגינה הגישה התובעת תביעתה כנגד הנתבעות. יחד איתה תובע כתובע מס' 2 גם בעלה (להלן: "התובע"). להלן חישוב פיצויים אנשים מבוגרים שנפגעו בתאונת דרכים. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם אירוע התאונה, ובאשר לחבותן של הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקי התאונה הנדונה. המחלוקת מתמקדת בשאלת חישוב פיצויים אנשים מבוגרים. ב. עקב התאונה אושפזה התובעת תחילה בביה"ח שיבא ולאחר מכן במרכז הרפואי הרצליה. שני מומחים רפואיים נתמנו ע"י ביהמ"ש לקביעת נכותה של התובעת: המומחה האורטופד, ד"ר י. פישמן (ז"ל) שבחוות דעתו ציין שבצילומי הרנטגן מיום התאונה אובחן שבר טרי בחלק העליון של עצמות הטיביה והפיבולה בשוק שמאל, ושבר טרי סופרא-קונדילארי בחלק התחתון של ירך ימין. מצילומי הרנטגן שנעשו בבית חולים שיבא, עולה, כי השבר בחלק התחתון של ירך ימין התאחה בעמדה טובה, וכי לוחית מתכת ושמונה ברגים לקיבוע השבר טרם הוצאו, ואילו השברים בחלק העליון של עצמות הטיביה והפיבולה של שוק שמאל התאחו עם סטייה לכיוון אחורי. נראית אוסטיאופורזיס בעצם ירך ימין ובעצמות הטיביה והפיבולה של שוק שמאל. בסיכום חוות דעתו, מעריך הד"ר י. פישמן ז"ל, את נכותה של התובעת בגין השברים בחלק העליון של שוק שמאל בשיעור של 10% לצמיתות לפי סעיף 47(2)א' של מבחני הביטוח הלאומי, ובנוסף 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 35(1)ב' של מבחני הביטוח הלאומי בגין שבר בחלק התחתון של עצם ירך ימין, וביחד נכות משוקללת בשיעור של 19% לצמיתות. המומחה הנוירולוג ד"ר ר. פלד, ציין בחוות דעתו שהתובעת איבדה בתאונה את הכרתה לזמן ממושך ונזקקה להנשמה, ואובחן דימום תוך גולגולתי סוב-דוראלי (מתחת לקרום המח הקשה) משמאל ופגיעה מוחית טמפורלית (אונת הרקה) מתחתיו. התובעת עברה ניתוח קרניוטומיה לניקוז הדימום. מאז התאונה סובלת התובעת מהפרעות בריכוז ובזיכרון ומירידה בתפקוד השכלי הכללי וכן סובלת התובעת מסחרחורות וחוסר שיווי משקל. ד"ר ר. פלד מציין, שהוא התרשם בבדיקתו מאיטיות מחשבתית, דיבור איטי וצרוד, והפרעה קלה בשיווי המשקל והקואורדינציה. בחוות דעתו מציין ד"ר ר. פלד, שבעברה סבלה התובעת מסוכרת, יתר לחץ דם, תעוקת לב ואוטם שריר הלב. במהלך האשפוז בבי"ח שיבא סבלה התובעת מכאבים בחזה על רקע איסכמיה לבבית ומשהועברה להמשך טיפול שיקומי במרכז רפואי הרצליה סבלה גם שם מבעיות לב. עם זאת, אין רישומים מלפני התאונה בדבר בעיות נוירופסיכיאטריות כלשהן, וכיום סובלת התובעת מירידה מנטלית קלה עם איטיות במחשבה, הפרעות בריכוז וכן הפרעות קלות בשיווי המשקל והקואורדינציה, כפועל יוצא מן התאונה הנדונה. בגין תסמונת מוחית חבלתית עם ירידה בתפקודים העליונים והפרעה ביציבה, קבע ד"ר ר. פלד לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 29(11) של מבחני הנכות, מותאם לדרגת ביניים שבין סעיף 34(ב) לסעיף 34(ג) של מבחני הנכות. הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת בתחום האורטופדי ובתחום הנוירולוגי גם יחד היא, אפוא, בשיעור של 31% לצמיתות. ג. בישיבת ביהמ"ש הגיעו ב"כ הצדדים להסדר הדיוני הבא (עמ' 8 לפרוט'): "לאחר ששקלנו בדבר, אנו מסכימים להסדר דיוני שלפיו כל אחד מאיתנו יטען עכשיו את טענותיו בפני בית-המשפט, ויגיש מסמכים (התובעים ובנם נוכחים) ולאחר מכן יתן בית-המשפט את פסק דינו על יסוד הטענות, המסמכים וחוות הדעת הרפואיות כשמוסכם שהסף התחתון של פסק הדין יהיה לא פחות מאשר 150,000 ש"ח (כולל בתוכו את התשלום התכוף) ואילו הרף העליון של פסק-הדין לא יהיה מעבר ל - 400,000 ש"ח (כשהסכום כולל בתוכו את התשלום התכוף), ועל כך יתווסף שכ"ט עו"ד, מע"מ ואגרת המשפט". בהתאם לאמור לעיל, פירטו בפניי ב"כ שני הצדדים טיעוניהם, בנוסף לתחשיבי הנזק המפורטים שהוגשו בזמנו לביהמ"ש, ובמהלך השמעת הטיעונים הגישו הצדדים מסמכים שונים לעיוני. לענין נזק שאיננו ממוני מוסכם (עמ' 11 לפרוט', ש' 24 - 22) שהתובעת זכאית לפיצוי של 85,000 ש"ח, כשעל סכום זה יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לשנה לתקופה מיום 17.5.00 עד מועד כתיבת פסק הדין, דהיינו, סך כולל של 88,117 ש"ח להיום. ד. תמצית עמדת ב"כ התובעים: עד לתאונה היתה התובעת פעילה מאוד. היא היתה מגיעה בשעת בוקר מוקדמת לבית בנה ודאגה להכין את נכדיה שהיו אז בני 8 ו- 12 לביה"ס, וגם קודם לכן כשהיו בגיל הגן. לאחר גמר הטיפול בילדים בבוקר, המשיכה התובעת וניהלה את משק הבית של בנה וכלתה כולל נקיון, כביסה וארוחת צהריים. לקראת ערב חזרה התובעת לביתה ושם עסקה בעבודות תפירה מהן השתכרה כ - 1,000 ש"ח לחודש במזומן, ומעבר לכך טיפלה במשק ביתה, עבורה ועבור בעלה. עד לתאונה התגוררו התובעים בדירה בקומה השניה ללא מעלית, משהשתחררה התובעת מבית החולים נאלצו התובעים לשכור דירה בבית עם מעלית, בסמוך לבית בנם. שכר הדירה ששילמו בגין דירה זו היה 600 דולר לחודש, לעומת 450 דולר לחודש שקיבלו בגין השכרת הדירה שבבעלותם. לצורך מציאת הדירה שילמו התובעים דמי תיווך בסך 2,176 ש"ח כולל מע"מ. עוד טוען ב"כ התובעים, שההוצאות השוטפות בגין הדירה השכורה היו גבוהות מאשר ההוצאות בדירה שבבעלותם. לאחר השחרור מביה"ח נזקקה התובעת לעזרה צמודה כל שעות היום, וכן בלילה בגין כאביה. התובעת לא היתה מסוגלת לקום מן המיטה בכוחות עצמה, להתלבש או לטפל בעצמה, ועבודות אלה בוצעו ומבוצעות בעיקר ע"י בעלה (תובע 2) ובני משפחה אחרים, זאת לאחר שהמשפחה לא היתה מסוגלת לממן העסקת עובדת זרה. אין מחלוקת שמאז חזרה התובעת מבית החולים (עם שחרורה מן האשפוז ב - 31.3.96) ניתנה לתובעת עזרה ע"י "אבנר": תחילה משך מספר חודשים לפי 8 שעות ביום, ואח"כ הדרגתית 5 שעות, 4 שעות, ולבסוף, 3 שעות ביום עד מרץ 1998. לטענת ב"כ התובעים בשנה השניה היתה עזרת "אבנר" בהיקף של 3 שעות ליום בלבד, למרות שהתובעת נזקקת , לטענתו, לעזרה במשך כל שעות היום. בעלה של התובעת, למרות גילו, עבד עד לתאונה במחלקת החשבונות ברשת קו-אופ, שמונה שעות ביום, אך עקב התאונה הגביל עבודתו לחמש שעות ביום. שכרו קודם לתאונה היה כ - 2,500 ש"ח לחודש, ושכר זה ירד עקב התאונה ב - 400 ש"ח - 500 ש"ח לחודש, כמו כן נעדר כליל ממקום עבודתו בשבועיים הראשונים לאחר התאונה, וכן באפריל 1996. בנם של התובעים ורעייתו נאלצו גם הם להפחית שעות עבודתם כרופאים עקב התאונה כדי לטפל בתובעת, להסיע אותה לטיפולים, או לכל מקום אחר, הואיל ואיננה אישה עצמאית. בחודש דצמבר 1997 החליטו התובעים בתיאום עם בנם לעבור להתגורר יחדיו בבית גדול יותר, הואיל ולא נתאפשר לתובעים להמשיך להתגורר בגפם. הוצאות המשפחה לאחר שכירת הבית החדש, תואמות את ההוצאות שהיו להם לפני כן (עמ' 11 רישא לפרוט'). התובעים מתגוררים במפלס התחתון של הבית (שנשכר בדצמבר 97') ולדירתם מובילות שמונה מדרגות. בעל הבית מסכים להתקין מתקן המיועד להורדת אדם נכה במצב ישיבה, אך מפאת חוסר אמצעים הדבר טרם נעשה, ובני הזוג יוצאים מביתם אחת ליום להליכה קצרצרה של 50 מ' ואזי נאלצים הם לעלות ולרדת במדרגות אלה. התובע, שהפסיק לעבוד בפברואר 2000 בגלל בעיות בריאות, הוא שנאלץ לטפל כיום בתובעת בכל הפעולות, גם האלמנטריות ביותר, וכן לטפל בענייני משק הבית. אין מחלוקת בין ב"כ שני הצדדים על כך שפניית התובעים לקבלת גמלת סיעוד מן המוסד לביטוח לאומי נדחתה (עמ' 12 לפרוט' ש' 13-15). מעבר לאמור בתחשיב הנזק מציין ב"כ התובעים שמיום התאונה ועד פברואר 2000 (מועד הפסקת עבודתו) הפסיד התובע 500 ש"ח לחודש, והפיצוי הגלובאלי המגיע לו הוא 30,000 ש"ח. לענין עזרת הזולת, מבקש ב"כ התובעים לפסוק פיצוי של 3,000 ש"ח לחודש (75% מעלות עובדת זרה). הפיצוי המגיע בגין עזרה ביתית לתקופת העבר עד היום מסתכם לטענת ב"כ התובעים ב - 200,000 ש"ח, ולעתיד: 450,000 ש"ח. עד כאן תמצית טענות ב"כ התובעים. ה. שונה לחלוטין עמדת ב"כ הנתבעות, המדגיש שמתוך עיון בחוות דעתו המפורטת של המומחה האורטופד ד"ר י. פישמן ז"ל ניתן להיווכח שאין לתובעת מגבלות משמעותיות ברגליה. כך, למשל, 10% הנכות בגין שוק שמאל נקבעו לפי סעיף 47(2)(א) של מבחני המל"ל שהגדרתו: "חיבור גרוע של עצם הירך ללא הגבלת תנועה במפרקים הסמוכים" ו - 10% הנכות בגין עצם ירך ימין נקבעו לפי סעיף 35(1)(ב) של מבחני המל"ל שהגדרתו: "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". גם באשר לתחום הנוירולוגי מציין ב"כ הנתבעות שהנכות בשיעור של 15% נקבעה ע"י המומחה ד"ר ר. פלד בגין הפרעה קלה בשיווי המשקל והקואורדינציה. לדעת ב"כ הנתבעות, אין אסמכתא בתיעוד הרפואי הרלוונטי להיקף ולחומרת המגבלות להן טוען ב"כ התובעים, דהיינו, שהתובעת אינה יכולה לקום, להתלבש ולהתרחץ וכיו"ב. לפיכך מדגיש ב"כ הנתבעות שבפסיקת הפיצוי יש להיצמד לקביעותיהם של המומחים הרפואיים ויש לבדוק את מצב בריאותה של התובעת שאינו קשור לתאונה הנדונה, תוך שימת לב לכך שמדובר באשה ילידת שנת 1928, שהיתה חולת לב עוד לפני התאונה ולקתה בהתקף לב במהלך שהייתה בבית החולים שיבא, ללא קשר לתאונה, דהיינו, אוטם אחד היה בבית חולים שיבא בערך יום ומחצה לאחר אשפוזה עקב התאונה הנדונה. אוטם נוסף היה בסמוך לאחר שהתובעת הועברה לשיקום למרכז רפואי הרצליה. מדגיש ב"כ הנתבעות, שהתובעת הופנתה למחלקה קרדיולוגית בבית חולים שיבא עוד בינואר 1995 בגין כאבים בחזה, וסממנים אלה, לרבות בעיות של כולסטרול גבוה, החלו שנים לפני כן, ולרבות ערכים גבוהים של סכרת (עיינו, טענות ב"כ הנתבעות בעמ' 13 לפרוט' והמסמכים הרפואיים שהגיש). בדצמבר 1999 אושפזה התובעת בבית חולים שיבא ובמהלכו בוצע צנתור כעולה מסיכום האשפוז ודו"ח הצנתור. בנוסף מפנה ב"כ הנתבעות לעמ' 4 בחוות דעת ד"ר י. פישמן ז"ל, המפרט טיפול אורטופדי שקיבלה התובעת עוד לפני התאונה בגין התכווצויות ברגליים וכאבי נוירלגיה ברגליים על רקע מחלת הסכרת. בנוסף לכך סבלה התובעת מאבנים בכיס המרה ויתר לחץ דם. מכאן, עמדת ב"כ הנתבעות, שהעזרה והסיעוד להם נזקקת התובעת כיום, לטענת בא-כוחה, והמגבלות הקשות להם טוען בא-כוחה, אינם פועל יוצא של התאונה כי אם בגין מצבה הרפואי הכללי: גילה המתקדם, התקפי הלב שלה, וכל העולה מן המסמכים הרפואיים. מכל מקום, התובעת קיבלה עזרה וסיעוד מאבנר עד שעובדת סוציאלית קבעה שאין היא זקוקה לכך עוד, ועזרה זו הופסקה ב - 26.2.98, ומאז בפועל אין התובעת מקבלת עזרה וסיעוד. גם אין לקבל, לטענת ב"כ הנתבעות, את טענת ב"כ התובעים כאילו מחמת מצוקה כלכלית נמנעת התובעת מלהעסיק עזרה, אין המדובר במשפחה שהרקע הסוציו-אקונומי שלה נמוך, מצבה של המשפחה מאפשר העסקת עזרה אילו היה צורך בכל פניית התובעת לקבלת סיעוד עפ"י חוק הסיעוד נדחתה ע"י הביטוח הלאומי. לדעת ב"כ הנתבעות, אין לפסוק פיצוי לתובעת בגין עזרה, וכן יש לדחות את הטענה בדבר הפסדי השתכרות בגין תפירה, טענה שלא הוכחה, הוא הדין לגבי הטענה בדבר פיצוי בגין שווי העזרה שהעניקה התובעת, לפי הנטען, למשפחתו של הבן, לרבות אחזקת משק הבית של משפחת הבן. לדעת ב"כ הנתבעות, הטענה לפיה עבדה התובעת בהיותה כבת 67 (במועד התאונה) מהשכם בבוקר עד שש בערב בבית הבן לאחזקת הבית וטיפול בנכדים ואח"כ חזרה לביתה ועסקה בעבודות תפירה וטיפול במשק ביתה - אינה מתקבלת על הדעת, במיוחד לאור מצב בריאותה. לגבי עבודות התפירה מציין ב"כ הנתבעות, שלא הובאה כל ראיה לגבי הטענה בדבר הכנסות כספיות מעבודות אלה. לגבי שכירת הדירה בתקופה שבין אפריל 96' עד דצמבר 97' מציין ב"כ הנתבעות, שלא היתה לכך הצדקה, ובוודאי לא היתה הצדקה לשכור דירה יקרה יותר, בעלת 4 חדרים (במקום 3 חדרים), גם אין הצדקה להוצאות אחזקה יקרות יותר. לגבי מקום המגורים הנוכחי של התובעים, דהיינו, בבית יחד עם בנם כשיש לעלות 8 מדרגות, מציין ב"כ הנתבעות, שמי שסובל מ - 19% נכות אורטופדית יכול לעלות 8 מדרגות, ומכל מקום, המגבלה בטיפוס מדרגות נובעת מן הבעיה הקרדיולוגית של התובעת, שאינה נובעת מן התאונה. לגבי עבודת התובע, מציין ב"כ הנתבעות, שלא הוגשו ראיות ממשיות להוכחת הכנסותיו ולהוכחת ההפסד הנטען לגביו, אך מכל מקום, אין קשר בין צמצום היקף משרתו לבין התאונה. לתובע מחלות רבות: ניתוח קטרקט מ - 1988, אוטם שריר הלב מ - 1998, וכריתת כליה בגלל מחלה ממארת (1999), וזו הסיבה בעטיה הפסיק לעבוד. אין זה מתקבל על הדעת שהתובע במצב בריאותו זה הוא אשר סועד את רעייתו. לפי חישובו של ב"כ הנתבעות, בשים לב לסכום שהוא הסכים כי ייפסק לתובעים (הרף התחתון, בסך 150,000 ש"ח, הכולל בתוכו תשלום תכוף), הרי התוצאה היא, שמעבר לנזק שאינו ממוני מוכן ב"כ הנתבעות, למעשה, שייפסק לתובעים סך של כ- 65,000 ש"ח פיצוי גלובאלי בגין כל טענות התובעים, כשעמדתו המהותית של ב"כ הנתבעות היא, שראוי לדחות טענות אלה, הואיל ואין המדובר במגבלות הנובעות מן התאונה. יצויין, כי התשלום התכוף ששילמה הנתבעת השניה לתובעים, כולל ריבית, הסתכם ב - 56,728 ש"ח נכון ליום 13.6.00, השווי המשוערך נכון להיום בתוספת הרבית של 4% לשנה מיום 13.6.00 עד היום הוא 58,619 ש"ח. ו. בתגובה לטענות ב"כ הנתבעות, ציין ב"כ התובעים, שבעיותיה הרפואיות של התובעת טרם התאונה היו רגילות לאדם בגילה, ומכל מקום, התובעת תפקדה היטב למרות בעיות אלה, ועובדה היא שהתאונה התרחשה עת היתה בדרכה ב - 06:30 בבוקר לבית בנה כדי לטפל בנכדיה. לענין אי העסקת עזרה ע"י המשפחה, מציין ב"כ התובעים, שאין ידו של הבן משגת לשאת בהוצאה של 1,000 דולר לחודש כנדרש להעסקת עובדת זרה. עוד מציין ב"כ התובעים, בתגובתו, שהמעבר לדירה אחרת (בבית עם מעלית), לאחר ששוחררה התובעת מן האשפוז, היה פועל יוצא והכרחי מפגיעתה הקשה של התובעת. ז. לגיבוש עמדתי עיינתי בטיעוניהם המפורטים והמנומקים של ב"כ שני הצדדים כפי שהועלו בפניי בישיבת בית המשפט מיום 4.4.01, וכן עיינתי בחוות הדעת של המומחים הרפואיים, במסמכים השונים שהוגשו לעיוני במהלך טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, ובתחשיבי הנזק של ב"כ שני הצדדים שגם להם צורפו מסמכים שונים כנספחים. אתייחס לרכיבי הנזק, מעבר לנזק שאיננו ממוני, שלגביו זכאית התובעת לפיצוי בסך 88,117 ש"ח. מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעות, לפיה, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד הכנסותיה מעבודות תפירה. לא הונחה כל תשתית לביסוס טענה זו. בתשובתה שבתצהיר, לשאלות 14-25 שבשאלון, השיבה התובעת שלפני התאונה היא היתה פנסיונרית ועסקה בעבודות מזדמנות של תפירה, ועיקר תעסוקתה היה ע"י טיפול במשק הבית של הבן והנכדים. לא ניתנו בתשובתה של התובעת כל פרטים לגבי עבודתה בתפירה, ולא שוכנעתי שקיימת הצדקה לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. גם לגבי העבודה במשק הבית של הבן, אינני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי. אכן בתחשיב הנזק נטען שהבן גמל לתובעת בכסף, בטובין שווי כסף, ומתנות שונות, בסך 2,000 ש"ח לחודש, אך בתשובות שניתנו בתצהיר לא חזרה התובעת על טענה זו. הדעת הנותנת שהעזרה שהושיטה התובעת לבן ולמשפחתו היתה במסגרת יחסים מקובלים שבין הורים לילדיהם שלא על בסיס תמורה, וכאמור, איני רואה הצדקה לפיצוי בגין רכיב זה. ח. עם שחרורה של התובעת מבית החולים ב - 31.3.96 (לאחר 172 ימי אשפוז) שכרו התובעת ובעלה דירה בבית ובו מעלית, הואיל ובדירתם הקודמת לא היתה מעלית. את הדירה הקודמת השכירו התובעים, כששכר הדירה בדירה ששכרו היה 600 דולר לחודש, לעומת 450 דולר לחודש, שקיבלו בגין הדירה הקודמת, משמע, הפרש של 150 דולר לחודש מאפריל 96' עד דצמבר 97', מועד בו עברו להתגורר בבית אחד עם בנם, כשאז הוצאות שתי המשפחות תואמות את ההוצאות שהיו להם לפני כן (עמ' 11 רישא לפרוט'). אני סבור שהתובעים זכאים לפיצוי בגין הפרש שכר הדירה, בסך 150 דולר לחודש בין אפריל 96' לדצמבר 97'. ב"כ הנתבעות טוען, שלא היתה הצדקה לשכור דירה יקרה יותר בת ארבעה חדרים (לעומת 3 שבדירה הישנה) ושאין קשר בין שכירת דירה זו לבין התאונה שכן מגבלותיה של התובעת קלות ויש באפשרות התובעת לעלות 24 מדרגות. אינני מקבל טענותיו אלה של ב"כ הנתבעות. הדירה אותה שכרו התובעים היא במרחק 300 מ' מביתו של הבן, ובבית קיימת מעלית (עמ' 9 לפרוט' ש' 19-21). לשני נתונים אלה יש חשיבות מרכזית בשכירתה של הדירה, גם אם היא מעט גדולה יותר ומעט יקרה יותר. יש לקחת בחשבון את העובדה שגם אם הנכות הצמיתה שנותרה לתובעת איננה גבוהה מאוד, הרי מבחינת התובעת התאונה היתה קשה מאוד, וחייבה תקופת אשפוז ארוכה (172 יום). גם אין להתעלם מהשפעת תאונה מעין זו על התובעת, שכושר עמידתה חלש לעומת כושרו של אדם צעיר ובריא, דווקא לאור גילה המתקדם ושאר מחלותיה עליהם הצביע ב"כ הנתבעות בהרחבה בטיעוניו. לכן, שכירת הדירה בקרבת הבן, בבית עם מעלית, היתה מעשה סביר והגיוני. ההפרש שהיה על התובעים לשאת בו הוא: 150 דולר לחודש X 21 חודשים (אפריל 96' עד דצמבר 97') X שער של 4.18 ש"ח לדולר = 13,167 ש"ח. על כך יש להוסיף ריבית בשיעור של 4% לפי אמצע תקופת השכירות, משמע, ממרץ 97' עד היום, וביחד: 15,317 ש"ח. כמו כן, נשאו התובעים, באמצעות בנם, בתשלום דמי תיווך בסך כולל של 2,176 ש"ח, לפי שיק ז.פ. 2.4.96, השווי המשוערך ממדד פברואר 96' עד היום ובתוספת ריבית של 4% לשנה: 3,306 ש"ח. לא ראיתי הצדקה עניינית לדרישה לתשלום פיצוי בגין היות הוצאות אחזקת דירה זו גבוהות יותר. ב"כ התובעים מבקש פסיקת פיצוי בגין מתקן הובלת אדם נכה, במצב ישיבה, וזאת בבית הנוכחי ששכרו התובעים ובנם בגין שמונה המדרגות המובילות לדירת התובעים שבמפלס הקומה הראשונה. לא שוכנעתי שמגבלותיה של התובעת, כפי שנקבעו ותוארו בחוות הדעת של שני המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט, יש בהן כדי למנוע מן התובעת לעלות 8 מדרגות, כשגם מדברי ב"כ התובעים עולה שהתובעת עולה ויורדת במדרגות אלה מזה מספר שנים (הבית נשכר בדצמבר 1997). ט. מקובל עלי שהתובעת נזקקת לעזרה בביצוע עבודות הבית, כשבתקופה הראשונה לאחר שחרורה מבית החולים גם נזקקה לעזרה סיעודית. מקובלת עלי טענת ב"כ התובעים, שבסמוך לאחר התאונה נעדר התובע מעבודתו כשבועיים, וכן בחודש אפריל 1996, כששוחררה התובעת מבית החולים, נאלץ להיעדר מעבודתו כמעט כחודש (עמ' 10 לפרוט' בטיעוני ב"כ התובעים). התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד זה בסכום של 3,750 ש"ח (לפי 2,500 ש"ח לחודש) בצרוף הצמדה, לפי אמצע התקופה, מינואר 96', ובתוספת ריבית בשיעור של 4% לשנה: 5,797 ש"ח. י. התובעת קיבלה עזרה מאז שוחררה מבית החולים ועד מרץ 1998 מ"אבנר", תחילה לפי 8 שעות ביום ואח"כ באופן הדרגתי: 5 שעות, 4 שעות, ולבסוף בשנה השניה עד מרץ 98': 3 שעות ביום (עמ' 10 לפרוט'). לטענת ב"כ הנתבעות, אין הצדקה לפסוק לתובעת פיצוי בגין צרכי עזרה או סיעוד, הואיל ואין היא סובלת ממגבלות עקב התאונה, אלא בגלל מחלותיה האחרות (כגון מחלת לב, יתר לחץ דם, סכרת). אין ספק שלתובעת ליקויים גופניים שונים, כעולה מטיעוני ב"כ הנתבעות והמסמכים הרפואיים שהוגשו, וליקויים אלה אינם קשורים לתאונה הנדונה. יחד עם זאת, אין להתעלם מהשפעת התאונה על תפקודה של התובעת. התאונה היתה קשה מבחינת התובעת וחייבה אשפוז של 172 ימים. הנכות שנגרמה לתובעת לפי חוות דעת המומחים הרפואיים היא נכות משולבת, נוירולוגית ואורטופדית, כשהנכות האורטופדית מתבטאת בפגיעה בשתי הרגליים. הנכות הנוירולוגית מתבטאת בירידה מנטלית קלה עם איטיות במחשבה, הפרעה בריכוז, והן הפרעות קלות בשיווי המשקל והקואורדינציה. נכות משולבת זו יש לראות על רקע גילה של התובעת. אין דין פגיעה מעין זו אצל אדם צעיר ובריא שכושר התמודדותו חזק יותר, כדין פגיעה זו אצל אדם מבוגר הסובל ממחלות אחרות. לגבי התקופה מאז שוחררה התובעת מבית החולים (31.3.96) עד היום, יש לקחת בחשבון שבתקופה הסמוכה לשחרורה של התובעת מבית החולים כשנזקקה לא רק לעזרה ביתית, אלא גם לעזרה סיעודית, קיבלה התובעת עזרה מ"אבנר", כפי שפורט לעיל, תחילה 8 שעות ביום, תוך ירידה הדרגתית עד ל - 3 שעות ביום, וזאת עד 28.2.98. הדעת נותנת שבשים לב למהות פגיעותיה של התובעת, כמתואר לעיל, נזקקה התובעת לעזרה מעבר לזו שסופקה לה על ידי "אבנר", לרבות בגין התקופה מאז נפסקה העזרה של "אבנר" (1.3.98) ועד היום. מקובלת עלי הטענה שהתובע צמצם היקף עבודתו (עד שחדל לעבוד בפברואר 2000 בגלל מצב בריאותו שהתדרדר), על מנת שיוכל לסייע לרעייתו - התובעת, כמו כן מקובל עלי שבנה של התובעת ורעייתו נאלצים לסייע מדי פעם כדי לטפל בתובעת, ולשם כך נאלצים הם להעדר מדי פעם מעבודתם. נראה לי שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי משוערך בסכום של 30,000 ש"ח נכון להיום, הלוקח בחשבון את עזרת בני המשפחה במידה החורגת מן העזרה הרגילה והמקובלת בין בני משפחה. תשלום זה נפסק לתובעת כשאני לוקח בחשבון, כמוסבר לעיל, את עזרת בני המשפחה כמיטיבים. י"א. לתקופת העתיד: התובעת כבת 73 כיום, ולפי לוח תוחלת החיים בגילים נבחרים, נספח ג', עמ' 1575 בספרו של כב' השופט ד. קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, שנת 1997, יש לקחת בחשבון בגילה של התובעת תוחלת חיים של 12 שנה לערך. הפיצוי שהתובעת זכאית לו בגין עזרה ביתית, לאור המגבלות הנובעות מן התאונה, הוא, לפי הערכתי, בסכום של כ - 1,200 ש"ח לחודש, ובשנה: 14,400 ש"ח. סכום זה יש להכפילו במקדם היוון: 9.954 (לתקופה של 12 שנה), והתוצאה הכוללת היא: 143,338 ש"ח. י"ב. עוד יש לקחת בחשבון הוצאות נסיעה מוגברות של התובעת, בגין הפגיעה האורטופדית בשתי הרגליים, ובגין הפגיעה הנוירולוגית המתבטאת לפי חוות דעתו של ד"ר ר. פלד, גם בהפרעות קלות בשיווי המשקל והקואורדינציה. את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות לעבר הייתי מעריך בסכום גלובאלי, משוערך להיום, בסך 8,000 ש"ח, ובקביעת סכום זה גם לקחתי בחשבון את נסיעותיו של התובע מס' 2 לביקור רעייתו - התובעת בתקופת אשפוזה. את הוצאות הנסיעה המוגברות לעתיד אני מעריך בסכום של 20,000 ש"ח. י"ג. לענין הוצאות רפואיות: התובעת זכאית לטיפולים רפואיים ופארה-רפואיים, לרבות מכשירי שיקום, במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקפו ביום 1.1.95, ואני מפנה לע"א 5557/95 + 6881/95 סהר נ' אלחדד, נא(2) פד"י, עמ' 724, בעמ' 752, וכן ע"א 6431/96 + 6560/96 בר זאב נ' קרנית נב(3) פד"י, עמ' 557, בעמ' 571. הוצאות רפואיות שונות שהתובעת נזקקה להם כוסו במישרין ע"י "אבנר" כעולה מן הנספחים לתחשיב הנזק של ב"כ הנתבעות. עם זאת, אקח בחשבון שנגרמו לתובעת הוצאות רפואיות מסויימות עקב התאונה, שהיא נשאה בהן שלא באמצעות קופת החולים, ואני מעריך הוצאות אלה בסכום גלובאלי משוערך של 5,000 ש"ח להיום. אין הצדקה עניינית לפסוק פיצוי ברכיב נזק זה לעתיד. י"ד. סכום נזקיה של התובעת: 1. נזק שאיננו ממוני: 88,117 ש"ח. 2. הפרש שכירת הדירה מאפריל 96' - דצמבר 97': 15,317 ש"ח. 3. דמי תיווך: 3,306 ש"ח. 4. הפסד שכר של תובע 2 בגין היעדרותו מן העבודה: 5,797 ש"ח. 5. עזרה ביתית לעבר: 30,000 ש"ח. 6. עזרה ביתית לעתיד: 143,338 ש"ח. 7. הוצאות נסיעה לעבר: 8,000 ש"ח. 8. הוצאות נסיעה לעתיד: 20,000 ש"ח. 9. הוצאות רפואיות לעבר: 5,000 ש"ח. סה"כ: 318,875 ש"ח. בניכוי התשלומים התכופים: 58,619 ש"ח. היתרה: 260,256 ש"ח. ט"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכום של 260,256 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה והחזר אגרת המשפט שהתובעים נשאו בה במועד הגשת התביעה: 687 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 7.5.97 עד הפרעון בפועל. הנתבעות ביחד ולחוד תשלמנה את הסכום שנפסק במשרד ב"כ התובעים לא יאוחר מתאריך 20.5.01, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לענין אגרת המשפט: בשים לב לגילה של התובעת (ילידת 1928), ובעלה (יליד 1922), ובשים לב למצב הבריאותי של שניהם, וכשאני לוקח בחשבון את הדרך הדיונית שבאמצעותה הביאו שני הצדדים לקידום התיק בדרך יעילה, תוך חסכון ניכר בזמן הדיוני, אני מורה שבנסיבות אלה תחול על הליך זה אגרת המשפט לפי השיעור שהיה חל אילו התנהל הליך זה בבית משפט השלום. פיצוייםתאונת דרכים