##להלן פסק דין בנושא תאונה במוסך בזמן תיקון רכב:## השופט ס' ג'ובראן: טרקטורון ניצב במוסך, מנועו כבוי, מצברו מנותק והוא ממתין לטיפול והרכבת חלק חילוף. זרועותיו מורמות כלפי מעלה ואליהן מחוברת ב 'רתום מהיר' כף. המשבת, שהינו מנגנון הביטחון, מורד כלפי מטה ולא נועל את הזרועות והכף. אחד העובדים במוסך נוגע בידיות הטרקטורון, ובעקבות נגיעה זו משתחררת הכף מהזרועות ונופלת על אדם שעומד מתחתיה. האם ההתרחשות המתוארת לעיל עולה לכדי 'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפיצויים). זו השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה. העובדות וההליכים ביום 3/5/1996 הזמין כהן, משיב פורמאלי מס' 1 בערעור (להלן - 'הסב'), את נכדו, משיב פורמאלי מס' 2 (להלן - הנפגע) לבקרו במקום עבודתו. הסב עבד כמנהל מחסן לחלקי חילוף במוסך. בין יתר הכלים שהיו במוסך התאחסן גם טרקטור קטן, טרקטורון מסוג case, שמכונה גם "מיני מעמיס" (להלן - 'הטרקטורון'). טרקטורון זה יובא לארץ ומיד עם הגעתו נשלח על ידי היבואן למוסך דנן, לביצוע תיקונים והשלמות בטרם יעבור הליכי רישוי ויימכר ללקוח. הסב, הבן והנכד נגשו יחדיו לצפות מקרוב בטרקטורון, שעמד בסככת התיקונים כבוי מנוע, מנותק מצבר, שתי זרועותיו הקדמיות מורמות אל על ואליהן מחוברת כף. הסב נגע באחת מידיות הטרקטורון (וזאת, לדבריו, מבלי להיכנס לתא המפעיל, ראה שורות 10-11 בעמוד 40 לפרוטוקול בתיק בית המשפט המחוזי). כתוצאה מנגיעה זו השתחררה הכף מהזרועות ונפלה על הנכד, שהיה בעת התרחשות התאונה כבן 3, וגרמה לו לנזקים פיזיים שונים. הנפגע הגיש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה כנגד בעלי המוסך, חברת 'הפניקס הישראלי' חברה לביטוח בע"מ (להלן - 'הפניקס'), שהינה מבטחת חבות המעבידים של המוסך, כנגד 'אבנר' אגוד חברות ביטוח (להלן - 'אבנר'), שהינה מבטחת החובה של הטרקטורון, וכן כנגד 'קרנית', קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. לאחר שמונה מומחה רפואי מוסכם, שקבע לנפגע נכות צמיתה, אורטופדית, בשיעור של 40% וכן נכות צמיתה, פלסטית, בנכות של 10%, הגיעו אבנר והפניקס להסדר ביניהן לסילוק התביעה במימון ביניים בלא הודאה בחבות. בהסכם שהגישו השתיים לבית המשפט נקבע, כי הן ישלמו לנפגע שווה בשווה סכום של 800,000 ₪ ובית המשפט ישמע הוכחות בשאלה, האם התאונה הינה תאונת דרכים ; במידה שיקבע, כי אכן מדובר בתאונת דרכים, תשפה אבנר את הפניקס בסכום של 400,000 ₪, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית, ובמידה שיקבע, כי התאונה אינה תאונת דרכים, תשפה הפניקס את אבנר בסכום הנ"ל. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש. פינקלמן - ס. נשיא) נתן להסכם זה תוקף של פסק דין חלקי ופנה לשמוע הוכחות לשם הכרעה בשאלה, האם התאונה נשוא התביעה הינה 'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפיצויים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קבע, כי התאונה נשוא התביעה הינה תאונת דרכים. עד כמה שדעתי משגת, ביסס בית המשפט המחוזי את קביעתו על אחת ההגדרות המרבות של המונח 'שימוש ברכב מנועי', שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיה גם "הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה, וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו..." מהווה שימוש, וכדברי השופט הנכבד: "מתוך חומר הראיות שבא בפני אני למד, כי עובר לאירוע נשוא התביעה, הכף של הטרקטורון היתה מחוברת אל הטרקטורון, ושניהם יחד יחידה אחת היו. הסב נגע בחלקים שנגע, יכול אפילו בהיסח הדעת בלבד, מכל מקום נגיעה זו היא שהפעילה את המנגנון שגרם לתאונה. אותה שעה הכף לא היתה נפרדת מן הטרקטורון אלא מחוברת אליו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו. בנסיבות אלה כפי שפורטו, אין לי אלא לקבוע כי אותה תאונה 'תאונת דרכים' היא...". טענות הצדדים לטענת 'אבנר', המערערת בתיק שלפנינו, מאחר והטרקטורון עמד מושבת במוסך כחפץ, בהמתנה לחלקי חילוף, נעדר יכולת תנועה והנעה, וטרם עבר הליכי רישום ורישוי, הרי שהוא בחזקת מלאי ציוד ולא ניתן לראות בו 'רכב מנועי'. עוד טוענת 'אבנר', שהטרקטורון חנה כדין במוסך, ורכב 'החונה כדין' אינו 'נחשב' לעניין חוק הפיצויים, והשימוש בו אינו בגדר 'שימוש' על פי החוק. כמו כן, מאחר והטרקטורון עמד ללא מצבר ומנועו היה כבוי, לא ניתן להכניס את האירוע של נפילת הכף במסגרת החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני של הרכב. המערערת סבורה, שהיה על בית המשפט קמא לבחון, האם האירוע עומד במבחן התחברותי, שמעוגן בהגדרת 'תאונת הדרכים' בחוק הפיצויים, ולא להסתפק בקביעה שהינתקות הכף מהזרועות מהווה 'שימוש'. ה'פניקס', המשיבה 2 בערעור, סבורה, כי המערערת מושתקת מלהעלות את הטענה, לפיה הטרקטורון אינו 'רכב מנועי', וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זיאד עלי חמאדה (פ"ד נג (5) 849); משהוציאה 'אבנר' תעודת ביטוח חובה על הטרקטורון רואים אותה כמסכימה להחיל על חוזה הביטוח את הוראות חוק הפיצויים. מעבר לכך, מדובר בכלי רכב 'טהור', ואין כל רלוונטיות לעובדה שטרם עבר הליכי רישוי או שהמצבר היה מנותק, שכן הניתוק היה זמני בלבד ולא שלל את מעמדו כרכב מנועי. לשיטת המשיבה, המקרה נשוא התביעה עונה להגדרה הבסיסית של 'תאונת דרכים'. גם אחת החלופות של המושג "שימוש" - הינתקות או נפילה של חלק - מתקיימת. לדעת המשיבה, במקרה שפונים לחלופה זו, אין הכרח להפעיל את המבחן התחבורתי. דרך נוספת לקבוע שהמדובר בתאונת דרכים היא באמצעות שימוש בחזקה המרבה של תאונת דרכים, העוסקת בניצול הכוח המיכני של הרכב. דיון סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר 'תאונת דרכים' בזו הלשון: " 'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי ". ההגדרה האמורה כוללת הגדרה בסיסית, שלוש חזקות חלוטות מרבות וחזקה חלוטה ממעטת אחת, ובהתאם לכך צריכה להיות גם דרך הבדיקה; ראשית, יש לבדוק האם הגדרת הבסיס מתקיימת, ורק אם אפשרות זו נשללת, יש לעבור ולבדוק את החזקות המרבות, ואם אחת מהן מתאימה, יש לוודא כי המקרה אינו נופל בגדרה של החזקה הממעטת (ראה רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נ (3) 532). ההגדרה הבסיסית הגדרת הבסיס כוללת שבעה מרכיבים: (1) מאורע; (2) נגרם; (3) לאדם נזק גוף; (4) עקב; (5) שימוש; (6) רכב מנועי; (7) למטרות תחבורה (ראה רע"א 8061/95 בעניין עוזר,עמ' 559-560). במקרה דנן המחלוקת בין הצדדים סבה למעשה סביב שני רכיבים בלבד, השישי והשביעי, דהיינו, האם הטרקטורון מהווה 'רכב מנועי', וכן, האם יש להחיל על ה'שימוש' את המבחן התחבורתי, שמעוגן ברכיב השביעי. רכב מנועי בסיכומים שהגישו לבית המשפט המחוזי ואף בסיכומיהם בתיק זה לא התייחסו הצדדים לניתוח ההגדרה של "רכב מנועי", כפי שהיא מופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון אף הוא לבצע את הניתוח האמור. סבורני, כי הדרך הנכונה ללכת בה היא לבדוק תחילה, האם הטרקטורון, המעורב בתאונה בה אנו דנים, הינו 'רכב מנועי' כהגדרתו בחוק. רק אם אקבע, כי אין המדובר ב 'רכב מנועי', אעבור לבחון, האם ניתן ליישם בענייננו את ההלכה שנפסקה בע"א 5757/97 בעניין חמאדה. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח 'רכב' כדלקמן: "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". הגדרה זו היא פרי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (תיקון מס' 4) (להלן - תיקון מס' 4), וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (תיקון מס' 8) (להלן - תיקון מס' 8) לא הכניס בה שינויים. גם הגדרה זו מתחלקת לכמה חלקים; הגדרה בסיסית, שלוש חזקות מרבות ושלוש חזקות ממעטות. ההגדרה הבסיסית - "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" - המונח 'תחבורה יבשתית' פורש בספרות ובפסיקה, כהובלה של אנשים או מטען ממקום 'יבשתי' אחד למקום 'יבשתי' אחר (ראה ע"א 5847/96, רע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובאח ואח', פ"ד נ (3) 819, וכן א' ריבלין, "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה שלישית, עמ' 60, להלן -ריבלין). המעבר הנדרש הוא מאזור גיאוגרפי אחד לאזור גיאוגרפי אחר, ומעבר זה נמדד בקיומו של סיכון תעבורתי (ראה, ריבלין, שם). הדגש המרכזי ביישום הגדרה זו הינו בבדיקה, האם עיקר ייעודו של הכלי לשמש לתחבורה יבשתית, דהיינו, האם עיקר ייעודו הוא להעביר אנשים או מטען ממקום למקום. סבורני, שהגדרה בסיסית זו אינה מתקיימת במקרה דנן. על פי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה, שמצורפת לתיק בית המשפט המחוזי, מכונה הטרקטורון נשוא דיוננו 'יעה אופני זעיר' והוא מוגדר כציוד מכני הנדסי או כמכונה ניידת. כאמור בפסק הדין המחוזי, לצמד הזרועות של הטרקטורון ניתן לחבר כלי עבודה שונים, כגון: כף של טרקטור, מקדח, מטאטא, שואב אבק, שיניים למלגזה ועוד. אין זה משנה איזה מן הכלים הללו יחובר לזרועות הטרקטורון, בכל מקרה ייעודו המרכזי לשמש כלי עבודה. לטרקטורון יש גם ייעוד תחבורתי, שכן הוא מיועד לשאת את האדם הנע יחד איתו (ראה י' אנגלרד, 'פיצויים לנפגעי תאונות דרכים', תש"ן, מהדורה שניה, עמ' 22, להלן - אנגלרד) וכן לעתים הוא יכול אף לשאת מטען, ולעבור ממקום יבשתי אחד למקום יבשתי אחר תוך כדי יצירת סיכון תעבורתי. אולם אין די בכך, שאחד מייעודיו של הטרקטורון הינו יעוד תחבורתי, שכן על פי ההגדרה יש הכרח שיעוד תחבורתי זה יהיה עיקר ייעודו (ראה רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום פ"ד נא (4) 659) וכאמור, בענייננו עיקר ייעודו של הטרקטורון הוא לשמש כלי עבודה. ההגדרה המרבה - 'טרקטור' - על אף הדמיון הלשוני הרב, אינני סבור, כי הטרקטורון נשוא הדיון נכנס למסגרת הגדרה מרבה זו. פעמים רבות, הטרקטור ממלא אחר דרישות ההגדרה הבסיסית של 'רכב מנועי' (ראה ריבלין, עמוד 73, אנגלרד, עמוד 24). יחד עם זאת, ישנם מצבים בהם הטרקטור לא עונה להגדרה הבסיסית, ועבור מצבים אלה הוסיף המחוקק את ה 'טרקטור' כחזקה מרבה חלוטה. מאחר והטרקטורון בענייננו לא עונה על ההגדרה הבסיסית, עלינו לבחון, האם ניתן להגדירו כ'טרקטור', במשמעותו המיוחדת בחוק. ברע"א 2212/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ציון לוי ואח' (פ"ד נד (2) 303) עלתה השאלה, האם דחפור הוא בגדר 'טרקטור'. השופט אור הגדיר את המשמעות המשפטית של המונח, תוך שהוא פונה להגדרות המילוניות ולתכלית החקיקה. מסקנתו היתה, כי המונח 'טרקטור' בחוק הפיצויים משמעותו כלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים, אשר עיקר שימושו בחקלאות. בענייננו לא הוכח ואף לא נטען ע"י עורך דין תאונות דרכים, שהטרקטורון כשיר לגרירת מטענים או שעיקר שימושו בחקלאות. מהנתונים שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, והוצגו אף בפנינו, עולה תמונה הפוכה. ההגדרה המרבה - מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש - הכשירות הנדרשת בחזקה מרבה זו הינה כשירות משפטית - נורמטיבית והיא נקבעת לפי הוראות דיני התעבורה (ראה רע"א 3534/97 לינה אטליס נ' יוסף ישראלי, פ"ד נג (4) 780). אחד הקריטריונים לכשירות לנוע בכביש על פי תקנות התעבורה הוא מבחן המהירות המכסימלית, כאשר תקנה 39א(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, קובעת שאין לנהוג במכונית ניידת, אשר מהירותה המירבית אינה עולה על 30 קמ"ש בדרך. בתעודת עובד ציבור, שהוזכרה לעיל, מצוין, שמהירותו המירבית של הכלי בו עסקינן הינה 10 קמ"ש, ועל כן הטרקטורון לא נכנס גם במסגרת ההגדרה המרבה הנ"ל. לסיכום, ולאור העובדה שהטרקטורון אינו נכנס למסגרתו של אף אחד מחלקי ההגדרה של 'רכב מנועי', אין מנוס מלקבוע, כי הוא אינו מהווה 'רכב מנועי' על פי חוק הפיצויים. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהמערערת ביטחה את הטרקטורון ביטוח חובה, והוציאה תעודת ביטוח חובה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עותק מתעודה זו צורף לתיק בית המשפט המחוזי. בסעיף 3 (ב) להסכם הפשרה שערכו ביניהן המערערת והמשיבה נקבע: "הנתבעת 'אבנר' תשלם לתובעים סך כולל סופי ומוחלט של 322,000 ₪ וזאת בתוקף תעודת החובה שהוציאה ב'הפניקס' על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים". מתעודת ביטוח זו עולה, כי ביחסים בין הצדדים, דהיינו בין בעל הטרקטורון למבטחת, נחשב הכלי המבוטח ל 'רכב מנועי'. במקרים כאלה "תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח מהווים את תוכנו של ההסכם. תוכן זה כולל את הוראות פקודת הביטוח החלות על רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, אשר הפכו חלק מההסכם מכוח הסכמת הצדדים להחילם על הכלי המבוטח, כאילו היה רכב מנועי כמשמעותו בחוק זה. כמו כן, תוכן זה כולל את הוראותיו של חוק הפיצויים" (ראה ע"א 5757/97 בעניין חמאדה הנ"ל). אין טענה מצד המערערת, לפיה כוונת הצדדים היתה שונה, או שהוסכם ביניהם, שאם יתברר שהכלי אינו עונה להגדרה בחוק הפיצויים לא יהיה לו כיסוי ביטוחי. על כן ניתן לקבוע, כי ההתחייבות הגלומה בפוליסת הביטוח הינה עצמאית ומספקת כיסוי ביטוחי לטרקטורון, כאילו הוא 'רכב מנועי' לפי חוק הפיצויים, אפילו שאיננו כזה. על כן גם אנו נצא מנקודת הנחה שהטרקטורון עונה למונח 'רכב מנועי', כפי שהוא מופיע במקומות שונים במסגרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, ובהתאם להנחה זו נמשיך לבדוק, האם ב 'תאונת דרכים' עסקינן. למטרות תחבורה הגדרת הרכיב השלישי בהגדרה הבסיסית של 'תאונת דרכים', ה'שימוש', נמצאת בהמשכו של סעיף 1 לחוק הפיצויים: " 'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". ניתן לראות, כי גם הגדרת השימוש כוללת, בנוסף להגדרות הבסיסיות, גם הגדרות מרבות והגדרה אחת ממעטת. אין מחלוקת בין הצדדים, שהאירוע בו עסקינן עונה להגדרה המרבה, לפיה גם הינתקות או נפילה מרכב, כשזה חונה, מהווה 'שימוש' ברכב. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה הכף, שהיתה מחוברת לזרועות הטרקטורון, מהווה 'חלק מהרכב' (ראה ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ (3) 475 וכן ריבלין, עמ' 202). כמו כן, נגיעתו של הסב בידית הטרקטורון (בין אם באקראי ובין אם לשם משחק) אינה מקיימת את הרכיב השלילי, החריג לפיו אין זכות לפיצוי אם ההינתקות או הנפילה היתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו", ראשית, משום שאין המדובר בטיפול ברכב, ושנית, משום שהיא לא נעשתה ב 'מסגרת עבודתו' של הסב, כפי שמונח זה פורש בפסיקה (ראה ע"א 3024/94 אלי יונאי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 97(3) 842). שימוש, אם כן, היה, אולם עולה השאלה, האם השימוש היה 'למטרות תחבורה', ועוד לפני זה - האם כלל יש צורך להחיל את המבחן התחבורתי על ההגדרה המרבה, המתאימה לענייננו? כאמור, המשיבה סבורה שהתשובה לשאלה האחרונה הינה בשלילה, ולחיזוק טענתה היא מפנה לספרו של ריבלין. בספרו מציין ריבלין, כי לפי לשון החוק כפשוטה חל המבחן התחבורתי על כל ההגדרות, שמכיל המושג 'שימוש': "אף שהגדרת 'השימוש ברכב מנועי' מופיעה, כאמור, בפיסקה נפרדת, בתיקון השמיני, הרי שמבחינה ענינית היא מהווה חלק מן ההגדרה הבסיסית.. מצרף ההוראות בהגדרה הבסיסית ובהגדרת השימוש ברכב המנועי מלמד כי כל אחת מדרכי השימוש ברכב, הבאות בגדר השימוש המוכר בחוק, נתונה לדרישה שתהא 'למטרות תחבורה' -כלשון ההגדרה הבסיסית.... יש לבחון, לפיכך, בכל עת שנתקיים שימוש ברכב אם שימוש זה הוא 'למטרות תחבורה', דהיינו אם זהו שימוש שיש עמו סיכון תעבורתי הנגרם מחמת הגשמת ייעודו התעבורתי של הרכב" (ראה ריבלין, ע' 137-138). יחד עם זאת, בהמשך מביע ריבלין את דעתו, ולכך מכוונת המערערת, כי פרשנות מהותית של החוק מביאה למסקנה, לפיה ניתן לפרש את הוראת הריבוי בהגדרת השימוש כהוראה הגוברת על הצורך ב 'מטרות תחבורה'. לדידו, התדרדרות, התהפכות,הינתקות או נפילה הן כולן התרחשויות הבאות בעקבות שימוש ברכב ולא מהוות כשלעצמן שימוש ברכב, ועל כן אינן יכולות להוות חלק אינטגראלי מהגדרות המושג 'שימוש',עליו חל המבחן התחבורתי. לפי הגיון זה, אין מקום להתחקות אחר המטרות שעמדו ביסוד השימוש, שהביא להתרחשויות הנ"ל, אלא יש לראותן כחזקות חלוטות, בדומה לחזקות המרבות שלצד ההגדרה הבסיסית בסעיף 1, שמקימות תחולה לחוק. מסקנה פרשנית זו מתחזקת, לדעת ריבלין, גם לאור דברי ההסבר בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), התשנ"א - 1991 (להלן - תיקון מס' 9), ה"ח 2030: "מוצעים תיקונים טכניים - כלשון דברי ההסבר להצעה - שלפיהם הידרדרות והתהפכות של רכב וכן הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה - יכללו בהגדרת 'תאונת דרכים' ולא בהגדרת שימוש ברכב מנועי" (ה"ח 2030, התשנ"א, 122, 123). הצעה זו אמנם נזנחה בינתיים ולא עברה בכנסת, אולם ניתן ללמוד ממנה מספר דברים חשובים, וכך מסביר ריבלין: "ראשית, אכן אין מקומן של ההידרדרות, של ההתהפכות ושל ההינתקות בהגדרת ה'שימוש'. אלה הן התרחשויות, הבאות במסגרת הגדרת התאונה. שנית, הצבת ההתרחשויות האלה בהגדרת תאונת הדרכים, בהוראה העוסקת בחזקות החלוטות - כמוצע בתיקון מס' 9 - תקנה להן את התוקף הנתון לחזקות המוחלטות המרבות. מציע התיקון סבור היה, כאמור, כי שינוי זה אינו אלא שינוי 'טכני' וכי אין בו כדי לשנות ממהותן של אותן התרחשויות. הוו אומרים: גם היום ריבוי זה שבתוך הגדרת השימוש... גובר על המיעוט שבתוך הגדרת 'השימוש'. יתרה מכך הוא גובר אף על הצורך הכללי הנלווה לדרכי השימוש שיהיו 'למטרות תחבורה'...". (ראה ריבלין, ע' 192). מדברי ההסבר אף עולה, כי מטרתו של התיקון היתה להפוך את חוק הפיצויים ליותר קוהרנטי, וזאת על ידי חיזוק המבחן התחבורתי בחוק. על הבעייתיות שבחוק הפיצויים בעידן שאחרי תיקון מס' 8 עמד בהרחבה הנשיא ברק בפסק הדין בעניין עוזר: "התכלית המרכזית של תיקון מס' 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של 'תאונת דרכים' ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית המשפט העליון לחוק הפיצויים המקורי. עם זאת, תיקון מס' 8 אינו מאמץ את המבחן התעבורתי 'לאורך כל הדרך'. בסוגיות אחדות - המשקפות מקרים ספציפיים המבטאים פסקי דין שניתנו בעבר - נקבעו הסדרים שאינם מתיישבים עם המבחן התעבורתי (כגון שלילת טעינה ופריקה כשהרכב עומד כ'שימוש ברכב מנועי'), וקביעת המבחן הייעודי בחזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המיכני של הרכב'...". ובהמשך: "אכן, תיקון מס' 8 אינו משקף מדיניות משפטית קוהרנטית ועקבית. אין בו תפיסה מגובשת, לא לעניין קבלת המבחן התעבורתי ולא לעניין דחיית המבחן הייעודי...". (ראה רע"א 8061/95 הנ"ל, ע' 552-553). הניסיון לחזק את תחולת המבחן התחבורתי בחוק מודגש היטב בדברי ההסבר להצעת תיקון מס' 9, וכך נאמר : "התיקון המוצע להגדרת 'תאונת דרכים' נועד לצמצמם את היקפה באופן שלא תכלול שימוש ברכב שלא למטרה תחבורתית" (ראה ה"ח 2030 ע' 124). דברים אלו נאמרו בהתייחס למחיקת החזקה המרבה, שעוסקת בניצול הכוח המכני של הרכב, שכאמור, הכניסה את המבחן הייעודי לחוק. גם השינוי השני שמוצע בתיקון, עליו עמד ריבלין בספרו, נועד לחזק את המבחן התחבורתי, שכן החלק שאותו מציע התיקון להעביר מהגדרת ה'שימוש' להגדרת 'תאונת הדרכים' מתייחס רק לפעולות או לתוצאות שאירעו תוך כדי נסיעה. לעומת זאת, החלק שכיום מתייחס להתנתקות או נפילה מרכב עומד או חונה, כלומר לתוצאה של שימוש או לפעולה שמטבעה איננה תחבורתית, מיועד להימחק על פי הצעת התיקון. לא זאת אף זאת; בדברי ההסבר יש התייחסות לסיטואציה ספציפית, דומה מאוד לסיטואציה בה עסקינן בתיק הנדון לפנינו: "התיקון המוצע להגדרת "שימוש ברכב מנועי" בא לקבוע כי במסגרת הסיכון התחבורתי שחוק הפיצויים בא לכסות, לא תיכלל פגיעה באדם מחלקים של רכב שלא טופלו כראוי, כגון: פגיעה מכף של טרקטור שלא נסגר כראוי בתום יום העבודה" (ראה ה"ח 2030, 124). מדברי ההסבר שהובאו לעיל עולה, שמנסחי התיקון סברו, שהפרשנות שהציע ריבלין בספרו היא הפרשנות החלה כיום על הסעיף. ומדוע? משום שהסיטואציה המתוארת על ידם אינה עומדת במבחן התחבורתי, ובכל זאת היא נכנסת, לשיטתם, לגדר 'תאונת דרכים'. דהיינו, ההנחה של מנסחי ההצעה הינה, שכיום לא מחילים על החזקה המרבה, המדברת על הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה, את המבחן התחבורתי, אלא מסתכלים עליה כעל חזקה חלוטה (בהקשר זה ראה גם את דברי שר המשפטים בעת שהובאה ההצעה לקריאה ראשונה בכנסת, המצוטטים בספרו של ריבלין בעמוד 195 הערת שוליים 308). מסכים אני, כי פרשנות זו יוצרת הגיון לשוני, שכן התהפכות, הידרדרות, נפילה והינתקות הן פעולות תוצאתיות, שמתארות את התוצאה של השימוש ולא את השימוש עצמו (ראה גם י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב), עמ' 80, להלן - 'אנגלרד, עדכון משולב'). ניתן להדגים טענה זו באמצעות העובדות בתיק דנן: על פי החוק, התנתקות הכף מזרועות הטרקטורון ונפילתה על הנפגע מהווה 'שימוש', ועליה יש להחיל את המבחן התחבורתי. אולם, לולא הגדרת החוק היינו אומרים, כי על פי הגיונם של דברים ועל פי לשון בני אדם, הזזת ידית הטרקטורון ע"י הסב היא השימוש שנעשה בכלי הרכב, ונפילת הכף היא תוצאה של שימוש זה ולא השימוש עצמו. עם זאת, הצעתו הפרשנית של ריבלין בספרו, לפיה אין צורך להחיל את המבחן התחבורתי על הרכיבים המרבים שבהגדרת השימוש, מצמצמת מטבעה את תחולתו של מבחן זה. כאמור, מטרת תיקונים מס' 4 ו 8 היתה להרחיב את תחולת המבחן התחבורתי בחוק. ראינו, כי מנסחי הצעת תיקון מס' 9, אשר לא התקבל בסופו של יום, שאפו להרחיב אף יותר את תחולתו. אין משמעות הדבר, שעל הפרשן לנקוט גישה פרשנית מרחיבה, המחילה את המבחן התחבורתי גם במקומות, בהם עולה מהחוק, כי אינו אמור לחול, אולם, נראה לי, שבמקרה של ספק פרשני, כמו המקרה דנן, יש להיזהר מלפרש את החוק בדרך שתצמצם את תחולתו של המבחן התחבורתי. הפסיקה הלכה בכיוון מעט שונה, על ידי כך שהחילה את המבחן התחבורתי על כל הגדרות השימוש באמצעות 'תורת השלבים'. בדרך זו התמודדה מחד עם הקושי שבייחוס 'מטרות תחבורה' להתרחשות, שלא מהווה מטבעה פעולה או שימוש (ראה ריבלין, 201) ומאידך לא נאלצה לצמצם את תחולת המבחן. במה דברים אמורים? בע"א 3024/94 אלי יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נא (5) 208) היה מדובר בחקלאי, שפירק משקולות ובסיס פלדה מהטרקטור שלו, על מנת שיוכל לחבר אליו מלגזה למטרות ביצוע משלוח. במהלך הפירוק נשמט בסיס הפלדה ונפל על אצבעותיו. השופט אור הכיר באירוע כתאונת דרכים; החלופה אותה החיל על המקרה זהה לזו שבענייננו, דהיינו "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם...". חלופה זו בחן השופט אור דרך משקפי המבחן התחבורתי, ומצא כי מבחן זה מתקיים במקרה שלפניו וזאת בהתאם ל 'תורת השלבים': "אכן, כפי שמציינת המבטחת, ניתן לראות את פעולתו של המערער כמשתייכת לאחד מתוך כמה שלבים הקודמים לפעולת ההובלה... מדובר בשלבים של פעולה כוללת אחת שייעודה היה תעבורתי. אכן, לא יכול להיות חולק, כי בנסיבות העניין שבפנינו התאונה אירעה במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל כן יש לראותה כפעולה, 'למטרות תחבורה' " (ראה שם, ע' 850). גם ברע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני יעקב (פ"ד נו (3) 495) פנה בית משפט זה לחלופת ההינתקות/נפילה מרכב עומד/חונה שבהגדרת השימוש, ועלתה השאלה, האם יש להחיל על חלופה זו את המבחן התחבורתי. השופט ריבלין הציג את הדרכים השונות, שנדונו לעיל, כאפשרויות להתמודד עם שאלה זו. שתי הדרכים הובילו אותו לתשובה זהה, לפיה המדובר ב 'תאונת דרכים', ועל כן לא נאלץ לבחור ביניהן. ע"א 7481/00 סועד פטאפטה נ' יאסר עבדאללה אבו עבד (פ"ד נו (3) 707) עסק בתאונה, שהתרחשה כתוצאה מהנפת צינור בטון כבד משקל על ידי מחפרון. הצינור חובר לכף המחפרון באמצעות רצועת פוליאסטר, אשר במהלך ההנפה נקרעה, וצינור הבטון נשמט ממנה ומחץ למוות אדם. במקרה זה קבע השופט ריבלין, כי לא מדובר בתאונת דרכים; לאחר ששלל את האפשרות, שמדובר בהגדרה הממעטת של 'שימוש' (פירוק וטעינה), פנה לבדוק, האם החלופה של הינתקות/נפילה מקיימת את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, והשיב על כך בשלילה, משום שלא נתקיים המבחן התחבורתי: "על הקושי שביצירת הזיקה בין 'ההינתקות' או 'הנפילה' של חלק מן הרכב או המטען, לבין קיומה או העדרה של מטרת תחבורה, עמדנו לאחרונה ברע"א 6454/99... באותו עניין נדונה האפשרות לראות בהינתקותו של חלק מן הרכב או מן המטען חוליה בשרשרת של פעולות; שרשרת זו עשויה לכלול, באחד משלביה, גם שימוש למטרות תחבורה. לא זה המקרה כאן. אילו היה מונף הצינור כהכנה לפעולה של נסיעה, היינו רשאים לומר כי פעולה זו באה למטרות תחבורה. כך היה הדין גם אילו קבענו כי ההינתקות היתה חוליה - עצמאית - אך קשורה לשרשרת אחת שסופה, או ראשיתה, פריקה או טעינה - גם אז היינו רשאים אולי לומר כי היא באה למטרות תחבורה; שהרי פריקה וטעינה אף שמוצעות הן מגדר תחולת החוק, כשהרכב חונה או עומד, מהוות, הן לעצמן, שימוש ברכב למטרות תחבורה" (ראה שם, ע' 719-720). נלך אף אנו בדרך זו שהתוותה הפסיקה ונחיל את המבחן התחבורתי, באמצעות 'תורת השלבים', על החלופה הרלוונטית לענייננו. נשאל את עצמנו, האם כאשר הזיז הסב את ידית הטרקטורון, הזזה שהביאה לנפילת הכף, הוא עשה זאת כשלב מכין או מקדים לפעולה שייעודה תחבורתי? פעולה שנעשתה 'למטרות תחבורה' היא פעולה, שמכניסה את כלי הרכב בגדר הסיכונים שיוצרת הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום [ראה אנגלרד, ע' 24, וכן ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור ואספקה בע"מ נ' סובח (פ"ד נ(3)819, רע"א 8061/95 בעניין עוזר, ע' 563-564, ע"א 3024/94 בעניין יונאי, ע' 850, וכן רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר ואח' פ"ד נא(3) 825). בבירור מטרת השימוש יש לבדוק את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (ראה פסק הדין בענין פדידה הנ"ל), אלא אם כן השימוש כרוך מעצם טבעו בסיכון תחבורתי, או אז יופעלו קריטריונים אובייקטיביים ולא תהיה בכוונת המשתמש כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים (ראה רע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נד(1) 250 וכן דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אורן כהן (תק-על 2000 (2) 276). אין חולק, כי במקרה נשוא דיוננו, לא היתה כוונה סובייקטיבית מצד הסב לעשות שימוש תחבורתי ברכב; הסב הסביר, שכל כוונתו היתה להראות לנכדו כיצד נראה טרקטורון: " ש: אתה רצית בסך הכל להראות לילד טרקטור. ת: כן רק להראות לילד איך נראה טרקטור. לא לנהוג עליו. אני אפילו לא יודע להפעיל אותו ". (ראה עמוד 41 שורות 10-11 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). עולה מכך, שבין שהנגיעה בידית היתה בהיסח הדעת ובין שהיתה מכוונת, הרי שכל מטרתה היתה לשם 'הצגת תכלית יבשה' ומשחק. אין גם ספק, כי הרכב, שעמד ללא מצבר וכשמנועו דומם, לא יכול היה, מבחינה אובייקטיבית, לאפשר שימוש, שעלול ליצור סיכון תחבורתי. לכן, אין אפשרות להגדיר את הזזת הידית ובעקבותיה את נפילת הכף, כשלב מקדים בשרשרת פעולות, שמטרתם הכוללת היא תחבורתית. משמעות הדבר, שהמקרה דנן לא נכנס במסגרת ההגדרה הבסיסית של 'תאונת דרכים'. בהתאם לדרך הבדיקה שהתווינו בתחילת הדיון, נפנה כעת לבחון האם מתקיימת בענייננו אחת החזקות המרבות שבהגדרת 'תאונת דרכים'. כאמור, אחת הטענות של המערערת היתה, שהטרקטורון 'חנה כדין' ועל כן אין מקום לראות בתאונה 'תאונת דרכים'. מסכים אני עם טענת המשיבה, לפיה אין נפקות לשאלת ה 'חניה כדין' במקרה דנן. כאמור, הגדרת 'תאונת דרכים' מחולקת להגדרה בסיסית, לשלוש חזקות מרבות ולחזקה ממעטת אחת. וזו לשונה של החזקה המרבה השנייה: "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...". אם החזקה הנ"ל היתה מתאימה לנסיבות המקרה שלפנינו, הרי שהיתה רלוונטיות לעובדה, שהרכב חנה כדין. אולם מאחר וחזקה זו כלל אינה מועמדת לחול, שכן נסיבות המקרה לא כללו פגיעה ברכב, אין משמעות מיוחדת לעובדה זו. ניצול הכוח המיכני לטענת המשיבה, החזקה המרבה הרלוונטית לענייננו הינה החזקה השלישית, הדנה בניצול הכוח המיכני: "... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". טענה זו נטענה ע"י המשיבה גם לפני הערכאה דלמטה, אולם בית המשפט המחוזי לא התייחס אליה באופן מפורש, שכן מצא, כי מדובר בתאונת דרכים כבר בשלב בדיקת ההגדרה הבסיסית. האם הזזת הידית ובעקבותיה נפילת הכף, מהווה ניצול הכוח המיכני של הרכב? בדרך כלל, כשמדובר על ניצול כוח מיכני של הרכב מעורב בפעולה מנוע. ניתן ללמוד על כך מהגדרת 'רכב מנועי', שמצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו...". מהגדרה זו ניתן ללמוד, שהחוק קשר בין כוח מיכני לבין תנועה, בין מנוע לבין מכניקה. חזקת ניצול הכוח המיכני הוספה ע"י ח"כ מירום במהלך הקריאה השנייה לתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים. מדברי הכנסת עולה (ראה 'דברי הכנסת', ישיבה 207 חוב' ל"ז תש"ן, עמ' 5058), כי מטרת ההוספה היתה לקיים את ההלכה שנפסקה בע"א 326/80 סואעד נ' טאהא (פ"ד לה (3) 197), שם היה מדובר בשימוש במנוע הרכב בתור ספק כוח למשאבה. גם רוב המקרים שנדונו בפסיקה בהקשר לחזקה זו עסקו בשימוש בכוח המנוע של הרכב או בכוח של מנוע עזר (ראה רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל עבודות מתכת, פ"ד נו (1) 721). ובכל זאת, על אף שניצול כוח מיכני נלווה לרוב לפעולת המנוע אין הכרח שכך יהיה. "הלשון 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' מכסה לפי פשוטה כל פעילות מוטורית של הרכב'" (ראה אנגלרד - עדכון, עמ 67). גם ריבלין בספרו מציין, כי כל עוד מצויה כף של טרקטור ממעל הודות לכוח ההידראולי המותיר אותה במקומה יש בכך משום ניצול כוחו המכני של הרכב (ראה ריבלין, ע' 123). גם בענייננו עמד הטרקטור, כשזרועותיו מונפות למעלה. אולם הטרקטור עמד כך במשך כמה ימים לפחות, ולא כתוצאה ישירה מהנפת הזרועות נגרמה התאונה אלא היתה חוליה מקשרת ביניהן- הזזת הידית. על כן, עלינו לבדוק, האם יש בהזזת הידית עצמה משום 'ניצול כוח מיכני' כמובנו בחוק הפיצויים, או שמא היא מהווה פעולה פיזית בלבד, בדומה לטלטלה. לטענת המשיבה, ניצול הכוח המיכני מתבטא בכך שנגיעה בידית גרמה לשינוי לחצים במערכת ההידראוליקה של הטרקטורון, באופן שגרם להטיית מנגנון הכף לזווית שאפשרה התדרדרות של הכף. טענה זו עיגן ב"כ המשיבה בעדותו של מר פרסוליה (שהינו מנהל המחלקה בה שהה הטרקטורון ועבד סמוך לטרקטורון בעת התרחשות האירוע), שהסביר כי לדעתו שאריות שמן שהיו במערכת ההידראולית הן שגרמו לתזוזה מזערית של מנגנון ההרמה, ומכאן היתה הדרך קצרה לנפילה. אין בידינו להסתמך על עדות זו של מר פרסוליה, שכן מהפרוטוקול עולה, שבמהלך העדות קיבל כבוד השופט פינקלמן את התנגדות ב"כ המערערת לעדות סברה או מומחיות מצד העד, וקבע, שעדות שתוכנה חוות דעת של מומחה או שמצריכה הסברים שבמומחיות לא תתקבל. מהממצאים העובדתיים שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי עולה התמונה הבאה: כשניגש הסב לטרקטורון, היו הזרועות מורמות למעלה, אליהן היתה מחוברת הכף, ומורמת עד למקסימום. מנגנון התפיסה של הכף כוון כלפי מעלה. מיד לאחר שנגע הסב בידיות הטרקטורון התנתקה הכף מן הזרועות ונפלה. הזרועות נשארו באותו מצב אבל מנגנון החיבור של הכף עם הזרועות נטה כלפי מטה. לטרקטורון שתי ידיות, ימנית ושמאלית, הזזה קדימה או אחורה מאפשרת נסיעה והזזה פנימה או החוצה מפעילה את הכף והזרועות. המשבת לא נעל את הזרועות והכף (ראה עמודים 35 -37 לפרוטוקול). אין מחלוקת בין הצדדים על נכונותן של קביעות עובדתיות אלו. נראה לי, שגם מבלי שיש לפנינו חוות דעת מומחה לגבי התהליכים המיכניים וההידראוליים המדויקים, שאירעו בין הזזת הידית לבין נפילת הכף, ניתן לקבוע על סמך העובדות שצוינו לעיל, כי הזזת הידית הפעילה את מנגנון החיבור בין זרועות הטרקטורון לכף, הפעלה שכתוצאה ממנה נפלה הכף. הפעלה זו של המנגנון מהווה ניצול כוח מיכני הידראולי. אמנם, אין זה המקרה ה'קלאסי' של הפעלת כוח מיכני, אולם, כאמור, אין הכרח שיהיה מדובר על כוח שהופעל על ידי מנוע דווקא. כעת עלינו לבדוק את סוגיית הקשר הסיבתי. המילה 'עקב', המופיעה בחזקה המרבה בה עסקינן, מבטאת דרישה סיבתית. המבחן הסיבתי הינו מבחן משולב - סיבתיות עובדתית ("סיבה בלעדיה אין") וכן סיבתיות משפטית, שביסודה עומד מבחן הסיכון (ראה רע"א 6000/93 עיזבון המנוח קוואסמה ואח' נ' רג'בי ואח', פ"ד נ (3) 661). אין חולק, שקשר סיבתי עובדתי קיים במקרה דנן, שכן נפילת הכף, שגרמה לנזק, ארעה עקב הזזת הידית. כדי לבדוק קיומו של קשר סיבתי משפטי עלינו להפעיל את מבחן הסיכון, שבוחן, האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המיכני של הרכב יוצר. וביתר פירוט: האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון, שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי, יצר? (ראה שם, ע' 671). בפסק הדין בעניין קוואסמה דובר באדם שעמד על גדר, והחזיק בצינור, שהיה מחובר למשאבת בטון, שהופעלה ע"י מנוע של מערבל. הצינור שהחזיק אותו אדם פגע בחוטי חשמל גבוהים, והוא התחשמל, נפל מהגדר ומת. הנשיא ברק קבע, כי הפגיעה במנוח אינה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצר, והיא היתה מתרחשת באותו אופן גם אם הנגיעה בחוטי החשמל היתה נעשית באמצעות מוט ברזל. בגלל היעדר קשר סיבתי נקבע בפסק הדין, כי הפגיעה לא באה עקב ניצול הכוח המיכני של המערבל. האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון, שיוצר ניצול הכוח המיכני של הטרקטורון, כאשר הטרקטורון מופעל במסגרת ייעודו המקורי, הלא תעבורתי? התנאי הבסיסי להתקיימות החזקה המרבה בה עסקינן הינו, כי כלי הרכב נשוא החזקה הוא דו או רב תכליתי, כאשר אחת התכליות שלו היא תכלית תעבורתית, ואילו ניצול הכוח המיכני ארע במסגרת התכלית השנייה, הלא תעבורתית (ראה רע"א 8061/95 בעניין עוזר הנ"ל, ע"א 6000/93 בעניין קאווסמה). כפי שראינו בתחילת הדיון, הטרקטורון בראש ובראשונה הינו כלי עבודה ממונע, בין אם יעה, בין אם מטאטא ובין אם מקדח. לטרקטורון יעוד נוסף והוא תעבורתי. אמנם, לא ניתן לומר שעיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, ועל כן הוא לא נכנס במסגרת ההגדרה הבסיסית ל 'רכב מנועי', אולם אין הכרח שיעוד זה יהיה דווקא היעוד המרכזי. בשלב שבו ארעה התאונה היה היעוד התעבורתי תיאורטי לחלוטין, שכן הכלי עמד ללא מצבר. יחד עם זאת, אין המצב דומה בעיני לאותו מקרה, בו הוסרו גלגלים מטרקטור והוא קובע למקומו ונוצל אך באמצעות כוחו המיכני (ראה ת.א. (חי') 1587/89 אשקר נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', תק-מח 147 (2) 94 וכן רע"א 8061/95 בעניין עוזר). לטרקטורון בענייננו יש יעוד תעבורתי ויעוד זה לא נשלל רק בשל העובדה, שהרכב נמצא בשלב של תיקונים. מיד לאחר שהתיקון יושלם יוכל הרכב לממש ייעוד זה. נשארה השאלה, האם התאונה ארעה במסגרת הייעוד המקורי, הלא תעבורתי, של הרכב? כמובן, שבעת קרות התאונה, הרכב לא שימש בפועל כלי עבודה. יחד עם זאת, המבחן הרלוונטי לענייננו הינו המבחן הייעודי, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין שולמן (ראה ע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מב (2) 844). אמנם, פסק דין זה ניתן כפסק דין מנחה בעידן שלפני תיקון 8, ובין השאר תיקון 8 בא על מנת לצמצם את תחולת הלכותיו, אולם, כאמור, עם הכנסת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני לחוק הוכנס גם "בדלת האחורית" המבחן הייעודי, שהיה המבחן המנחה עד לתיקון (ראה רע"א 8061/95 בעניין עוזר, ע' 566-567). על פי המבחן הייעודי שנקבע בהלכת שולמן, תיקון רכב במוסך מהווה שימוש נלווה, הקשור לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. במסגרת ייעודו ככלי עבודה הרי ששהייתו של הטרקטורון במוסך לצרכי תיקון והחלפת חלקי חילוף הינה בגדר שימוש נלווה, וניתן לראותה ככלולה בו. יחד עם זאת, נגיעתו של הסב בידית נעשתה מתוך כוונה לשחק בטרקטור ולהציגו לנכדו ולא לצרכי תיקון וטיפול, שלשמם הוא נמצא במוסך. האם בכך, יש כדי להוציא את הנזק שנגרם מתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי, יצר? סבורני שהתשובה על כך היא בשלילה. נפילת הכף מהזרועות נמצאת במסגרת מתחם הסיכון שיוצר ניצול הכוח המיכני של טרקטורון, שנמצא בהליכי תיקון במוסך, הליכים שמהווים שימוש נלווה לייעודו המקורי. אמנם, אם המשבת היה מורם, כל האירוע הנ"ל לא היה מתרחש, אולם אי הרמת המשבת גם היא נכנסת בגדר אותם סיכונים, שמתרחשים בעת שהיית רכב במוסך. אם הנגיעה בידית בעת שהמשבת מורד היתה מתבצעת במסגרת פעולת התיקון עצמה, הרי שאז היינו רואים אותה כנכנסת למתחם הסיכון. מצבו של הטרקטורון בעת שהייתו במוסך הוא שיצר את הסיכון, וכוונת הסב בעת הזזת הידית, כשלעצמה, אינה משפיעה על גבולות מתחם הסיכון: "תיקון הרכב או טיפול אחר בו (החלפת גלגל, סיכה, רחיצה) הוא שימוש לוואי בו על כן כל נזק, הנופל למסגרת הסיכונים שתיקונים יוצרים (ההדגשה שלי - ס.ג'), נגרם עקב התיקון, כלומר התיקון מהווה לו גורם ממשי..." (ראה ע"א 358/83 בעניין שולמן עמוד 869). לסיכום נקודה זו; הזזת ידית הטרקטורון מהווה ניצול הכוח המיכני. ניצול הכוח המיכני נעשה במסגרת ייעודו המקורי של הטרקטורון. קיים קשר סיבתי בין ניצול הכוח המיכני לנפילת הכף. לאור התקיימות החזקה המרבה, הריני לקבוע, כי יש לראות בתאונה שהתרחשה תאונת דרכים. ב"כ המערערת שב והדגיש בסיכומיו ובסיכומי התשובה, כי ההיגיון הפשוט והבריא לא מאפשר להגדיר את האירוע המדובר כתאונת דרכים. מקבל אני טענה זו, אך דא עקא, וההיגיון הפשוט והבריא אינו תמיד מנת חלקו של חוק הפיצויים, והוא לא המדד היחיד, לפיו יישם השופט את הוראותיו הסבוכות של חוק זה על העובדות שבפניו (ראה בהקשר זה את דבריו של השופט ריבלין ברע"א 6454/99 'אריה' חברה לביטוח בע"מ נ' דואני יעקב, פ"ד נו (3) 495, 497). בהערה אחרונה, אתייחס לטענת המערערת, לפיה אם בכל זאת יחליט בית המשפט שלערעור, כי האירוע נשוא התביעה הינו 'תאונת דרכים', אזי, על המשיבה לפנות לקרנית, שכן לסב לא היה רישיון נהיגה לטרקטורון. טענה זו דינה להידחות, ולו רק מהסיבה, שהמערערת מנועה מלטעון אותה; בישיבת בית המשפט המחוזי ביום 16/2/99, הגיעו הצדדים, והמערערת בתוכם, להסכמה, לפיה התביעה נגד קרנית תדחה בלא צו להוצאות וניתן פסק דין חלקי בהתאם. על סמך כל האמור לעיל, הערעור נדחה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 29/9/02 יישאר על כנו. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. ש ו פ ט המשנה לנשיא ת' אור: אני מסכים עם תוצאת פסק דינו של חברי, השופט ג'ובראן, על פיה דין הערעור להדחות. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, במהלך האירוע ביקש סבו של הנפגע, שהוא עובד מחסן במוסך, להראות לנכדו את הטרקטורון שגרם לפגיעה. הסבא נגע באקראי בידיות הטרקטורון, ואלה גרמו לשחרור כף הטרקטורון, שנפלה ופגעה בנכד. בבית המשפט עלתה שאלת תחולתה של החזקה המרבה בדבר השימוש בכוח המכני של הרכב, כמשמעותה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). אבקש להעיר שתי הערות. הערה הראשונה מתייחסת לשאלה, אם התאונה הנדונה נגרמה כתוצאה מ"שימוש בכוח מכני". טענת המשיבים היא, כי ניצול הכוח המכני מתבטא בכך שנגיעה בידיות גרמה לשינוי לחצים במערכת ההידראוליקה של הטרקטורון, באופן שגרם להטיית מנגנון הכף לזווית שאפשרה התדרדרותה. לעומת זאת, המערערים טוענים כי נפילת הכף נבעה מפעולה ידנית. כמו על חברי השופט ג'ובראן, גם עלי מקובלת עמדת המשיבים. תיאור העובדות מלמד כי הפעולה אשר גרמה להטיית הכף הייתה מכנית ביסודה. הסבא הפעיל בנגיעתו בידיות מערכת אשר גרמה להטיית הכף, ובסופו של דבר לנפילתה (לעניין פרשנות רחבה למינוח "ניצול הכוח המכני" ראו א' ריבלין תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית) 123-122). לפיכך, במקרה דנן מתקיים התנאי של ניצול הכוח המכני שבחזקה המרבה, ואין המדובר בתאונה כתוצאה משימוש בכוח ידני. ההערה הנוספת נוגעת לשאלת שינוי הייעוד המקורי של הרכב. במקרה שלפנינו עולה השאלה האם העובדה שהסב "שיחק" בטרקטורון ולא השתמש בו לצורכי עבודה, מוציאה את התאונה מגדר ההגדרה שבחזקה המרבה. בעניין זה, ניתן להקיש מן האמור ברע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נד(1) 250, 257-256. באותו עניין, קבע ביהמ"ש כי על אף שהתאונה אירעה עקב משחק ילדים, היא נכנסת לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". אני סבור, כי בדרך דומה ניתן לקבוע שעל אף שהתאונה אירעה עקב "משחקו" של הסב, היא נכנסת לגדר החזקה המרבה בדבר שימוש בכוח המכני. ברוח דומה נפסק ברע"א 4027/03 איתי כהן (קטין) ואח' נ' אריה חברה לביטוח ואח' (טרם פורסם). בפסק דין זה נקבע, כי כאשר הנזק שנגרם נופל במתחם הסיכון שניצול הכוח המכני לייעודו הלא תעבורתי יצר, תינתן עדיפות לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. יש להחיל עקרון זה גם במקרה שלפנינו. הטיית הכף ונפילתה נמצאת, כמובן, במתחם הסיכון הנובע מניצול הכוח המכני של זרועות הטרקטורון. מבחינה אובייקטיבית, הסב עשה את אותה פעולה שנעשית בעת עבודה עם זרועות הטרקטורון, קרי - הזזת הזרועות והטיית הכף. כאמור, אני מסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט ג'ובראן, לפיה חלה בעניין זה החזקה המרבה בדבר השימוש בכוח המכני של הרכב, וכי מדובר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים. המשנה לנשיא השופט א' ריבלין: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן ולהערותיו של חברי המשנה לנשיא ת' אור.מוסךרכבתיקון רכבטרקטורוןמיני-מעמיס (בובקאט)תאונת דרכיםציוד מכני הנדסי (צמ"ה)הכרה בתאונת דרכים