תאונת דרכים נהיגה בלי רשות, הינו נושא אשר נדון בבית משפט השלום בתל אביב, להלן תקציר נרחב של פסק הדין: ## מבוא:## בהחלטה זו נדרש בית-המשפט להשיב לשאלה האם במערכת היחסים שבין קרנית למר כפיר ארזי, עומד האחרון בתנאי סעיף 7א' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 - להלן החוק ## רקע - תאונת דרכים נהיגה בלי רשות:## בתאריך 8.12.00 נהג הנתבע 1 רכב מסוג רנו מ.ר. 50-411-06 (להלן: "הרכב"), כאשר עמו ברכב נסעה כנוסעת (להלן: "הנפגעת"). במהלך נסיעה זו ארעה תאונת דרכים בה נגרמו לנפגעת נזקי גוף. ובעקבות תביעת פיצויים אותה הגישה לבית-משפט השלום בנתניה, פיצתה אותה התובעת בסך של 173,376 שקלים, וזאת,לאחר שהתברר כי בעת התאונה לא בוטח הרכב בביטוח חובה תקף. לפיכך הגישה התובעת דנא תובענה להשבת הסכום ששולם וכן להוצאותיה כנגד הנתבעים בהיותם הבעלים/המחזיקים/מתירי שימוש ברכב. בכתב ההגנה המתוקן שהגיש הנתבע 1, ציין זה כי אין לתובעת עילה כנגדו וזאת לאחר שקיבל היתר מפורש מהבעלים בפועל או המחזיק החוקי של הרכב, שהוחזק במגרש למכירת מכוניות בשם "רכב סאלי חדרה", ו/או מהשותפים בעסק הם הנתבעים 2-5, עמם נוהל מו"מ לרכישת הרכב. כמו כן הוסיף כי הינו "נהג תמים" ולפיכך אף קמה לו עילת תביעה כנגד קרנית עצמה כניזוק וכן כמי שזכאי לשיפוי על הסכום אותו ישלם לקרנית מהנתבעים 2-5 וביקש לשמור על זכותו להגיש כנגדם הודעת צד ג'. ואמנם, הנתבע 1 הגיש תביעה שכנגד כנגד קרנית כמי שניזוק בתאונה מכוח סעיף 7א לחוק וכן כנגד נהג הרכב האחר ומבטחתו, זקין אבא וכלל חברה לביטוח בע"מ, מכוח פקודת הנזיקין, ובנוסף כנגד כבריאן שמואל, כמי שהתיר לו לנהוג ברכב מכוח פקודת הנזיקין בעילה של מצג שווא רשלני לענין היות הרכב בעל ביטוח כדין ואי מסירת הודעה על העדרו. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טענה הנתבעת שכנגד 1 (קרנית) לאי תחולת סעיף 7א לחוק, הנתבעים 2-3 טענו להעדר אשם מצד נהג הרכב האחר והנתבע 4 טען להעדר יריבות מאחר ולא היה הבעלים של הרכב ו/או השותף/מנהל מגרש המכוניות. קרנית מצדה שלחה הודעה לצדדים שלישיים משה אברהמי,(להלן:"אברהמי") שמואל כבריאן (להלן:"שמואל"/"כבריאן"), אלברט (בבר) אדרי ואלירן לוגסי, הם הנתבעים 2-5 בתביעה המקורית. משה אברהמי הכחיש האמור בהודעה, שמואל כבריאן חזר על טיעוני הגנתו בכתב ההגנה המקורי ולפיו אין כל יריבות בין הצדדים,כי לא היה המחזיק ברכב או בעליו,וכי אין לו כל אחריות כלפיו.צד ג' 3-4 לא טרחו להגיש כתב הגנה כשם שלא עשו כן בתביעה המקורית. לפיכך, ומאחר ובירור תחולת סעיף 7א' לחוק מצמצמת עד למאוד המחלוקות שבין הצדדים,הוריתי לצדדים להגיש ראיותיהם לסוגיה זו בלבד, נשמעו ראיות, הוגשו סיכומים ומכאן להחלטה. ## דיון:## אין חולק כי בנסיבות תאונת דרכים נהיגה בלי רשות בה עסקינן נהג כפיר ארזי ברכב ללא תעודת ביטוח בת תוקף. סעיף 7(5) לחוק קובע: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". לפיכך גם אינו זכאי לפיצויים לפי החוק אלא אם כן יעמוד בתנאי סעיף 7א' לו. סעיף 7א' לחוק קובע כדלקמן : " 7א. זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". כב' השופט ריבלין בע"א 1777/03 קרנית נ' אמיל אגמי ואח', תק-על 2005 (3) 47 סיכם את תנאי הסעיף כדלקמן: "שלושה תנאים צריכים להתקיים על-מנת שתקום תחולה לסעיף 7א לחוק: הראשון, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; השני, אי-ידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); והשלישי, סבירות אי-הידיעה - יסוד אובייקטיבי. ## נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק:## הצדדים נחלקו בעניין זה וטענו טענות סותרות. לטענת קרנית, מר ארזי וכלל, הנהיגה היתה בהיתר, לטענת הנתבעים 2 ו-3, לא ניתן לארזי היתר כלל. בנוסף ניטען ע"י הנתבע 2 כי כלל אינו בעליו של הרכב,ואילו הנתבע 3 טען כי אינו בעליו ואינו המחזיק בו. תחילה יש אם כן לקבוע מיהם הבעלים והמחזיקים של הרכב מהם יכל היה מר ארזי לקבל את אותו היתר אם קיבלו. כאן המקום להסביר,את מערכת היחסים בין הנתבעים 2-5 והקשר שלהם אל הרכב. מר כבריאן-הנתבע 3 -ציין בתצהירו (סומן ה/3 וצ"ל נ/3-מתוקן עתה לנ/3), כי הנתבע 2 -מר אברהמי-פנה אליו ב- 9/00 על מנת שיסייע בידו למכור מכונית מסוג מאזדה 323 (להלן: "המאזדה") שהייתה באותה עת בבעלותו. שמואל הסכים והעביר את המאזדה למגרש "רכב סאלי" שבחדרה בבעלות הנתבעים 4-5,לשם מכירתו. רכב המאזדה שהה במגרש כשבועיים שלושה, עת הנתבע 4, מר אלברט אדרי, התקשר אליו ומסר לו כי יש מי שמבקש לרכוש את המאזדה בעסקת חליפין. ואמנם, המאזדה נמכרה תמורת הרנו (הרכב נשוא תובענה זו) בתוספת של 15,000 שקלים (ר' הסכם המכירה ת/2) לאחר שנתקבלה הסכמת הנתבע 2 לעסקה. באמצע 11/00 הודיע מר אלברט אדרי לשמואל כי ישנו רוכש פוטנציאלי לרכב וביקשו להגיע למגרש המכוניות על מנת להסביר לקונה את שיש לבצע על מנת לאפשר השבתו של הרכב אל הכביש. ואמנם, שמואל נפגש עם כפיר ארזי והסביר לו כל הפרטים הנוגעים לרכב, כך גם הנתבעים 4-5 אף הם הסבירו לו שהרכב הינו בבעלות הנתבע 2 ואף סיכמו עם כפיר אדרי את פרטי העסקה. מאחר ולא הוסכם על מחיר הרכב, הוזמן הנתבע 2 למגרש המכוניות וכן הגיעו כפיר, אמו, אחיו גולי וחבר נוסף כשאז סוכם בין הנתבע 2, מר אברהמי, לכפיר, על מחיר הרכב בסך 32,000 שקלים כאשר המכירה הותנתה בהיות הרכב תקין ומעבר מבחן רישוי. באותה עת שולמה מקדמה בסך 1,600 שקלים ע"ח העסקה לשם תיקון הרכב. בנוסף סוכם שהרכב יעבור ע"ש הנתבע 1 לאחר תיקונו, ולאחר מעבר מבחן הרישוי תושלם יתרת התמורה. במצב דברים זה, החל שמואל, לפי הוראות הנתבע 2, בהליך תיקון הרכב והשבתו לכביש. לשם כך פנה תחילה ל"מוסך חמדאן", ביצע תיקונים, ולאחר מכן גרר הרכב ל"מוסך מקסיקו" בנתניה, שם בדק את הרכב מהנדס מהטכניון, ונמסר לו אלו תיקונים נוספים יש לבצע, כאשר לאחר ביצוע תיקונים אלה אמור היה הרכב לחזור לאימות ביצוע התיקון. שמואל נטל את הרכב לביצוע התיקון הנוסף ב"מוסך חמדאן" אך מאחר והמוסך היה סגור, הוחזר הרכב בגרירה למגרש המכוניות. המסקנה המתבקשת עד כאן, ולו מדברי הנתבע 3 עצמו בתצהירו,הינה כי הוא עושה דברו של הנתבע 2 היינו הנתבע 2 הינו מי שמנחה אותו כיצד לנהוג עם המכירה,הוא פועל בהתאם להנחיות אלה ואף נמצא במגרש בעת ניהול המו"מ למכירת הרכב,מקבל לידיו סכום כסף על חשבון התמורה בסך 1,600 ש"ח ובהמשך אף דואג לתיקונו תוך שמירת קשר עם כפיר ארזי לפחות ביום התאונה כאשר מגיע אל מגרש המכוניות ומציג לו את שעשה לרכב.במילים אחרות הנתבע 3 הינו שלוחו של הנתבע 2 לצורך מכירת הרכב.לפיכך הוא גם זה המחזיק בו.בהחלט יתכן מצב ובו מחזיקים ברכב מספר אנשים ולא אחד,כפי שיתברר להלן,גם בעלי המגרש,הנתבעים 4-5,אך אין לאמר כי הנתבע 3 אינו המחזיק בו. הנתבע 2 הינו בעליו של הרכב.אמנם ניסה זה במסגרת תצהירו להוציא עצמו מהיות הבעלים על ידי ציון העובדה כי אינו "הבעלים האפקטיבי",אך לכך אין כל נפקות. נושא הבעלות ברכב נבחן עפ"י דיני הקניין,אין צורך כי בעליו של רכב יהיה רשום במשרד התחבורה כבעליו.אין חולק,כי המאזדה שהיתה בבעלות הנתבע 2 הוחלפה ברכב הרנו ובתמורה כספית נוספת(ר' ת/2).אמנם כמוכר הרכב נרשם בהסכם המכירה "רכב סאלי",אך מובן הוא כי הנתבע 2 נתן הסכמתו למכירה זו,אפילו ניתנה זו בדיעבד וללא הודעה מוקדמת של בעלי המגרש. בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 הוא נשאל ע"י ביהמ"ש מדוע לא ביקש את ביטול מכירת המאזדה,אם נעשתה ללא ידיעתם במיוחד לאחר שהתברר להם שהרכב הורד מהכביש,והשיב: "הם שכנעו אותנו,והסבירו לנו שלא לדאוג כי נקבל את הכסף המלא על האוטו" (עמ' 42 לפרוטוקול מ- 17.12.06). בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 הוא מודה שהיה נוכח בעת ניהול המו"מ למכירת הרנו. לבסוף וכראיה מכריעה לעניין זה עולה, כי הנתבע 2 תבע את נהג הרכב האחר המעורב בתאונת דרכים נהיגה בלי רשות עם הרנו ואת חברת הביטוח מטעמו ואף זכה בפיצוי כספי כעולה מהסכם הפשרה שהוגש לתיק בית המשפט,בו מצויין במפורש כי עסקינן ב"רכוש התובע".(ר' סעיף 5 לת/4). מכאן המסקנה הבלתי נמנעת ולפיה הנתבע 2 הינו בעליו של הרנו,עם זאת אין חולק כי במועד המדובר לא היה במגרש ולא נתן היתר שימוש בפועל ברכב למר ארזי. אשר לנתבעים 4-5, אלה אמנם לא מסרו גירסה לביהמ"ש ואף לא טרחו להתגונן ולהתייצב לדיונים,עם זאת גם בלעדיהם ניתן לקבוע על סמך חומר הראיות בתיק,כי גם הם מחזיקים ברכב הרנו. הנתבע 2 מאשר בתצהירו (נ/5 ס' 14) כי הנתבעים 4-5 היו אחראים ומחזיקים ברנו,מפתחות הרנו היו ברשותם (ר' תצהיר הנתבע 3 ס' 18),ואף מר סופר שי מאשר,כי הנ/1 פנה לנ/4 לקבל פרטים אודות הרנו מעבר לכך,אין למעשה מחלוקת כי הנתבעים 4-5 הינם המחזיקים במגרש המכוניות "רכב סאלי", הם עושים בו עיסקי סחר בכלי רכב דוגמת מכירת מכונית המאזדה של הנ/2,ולפיכך אין אלא לקבוע כי הרנו נמצאה בחזקתם ובהחזקתם הפיסית לצורך מכירתה לקונה פוטנציאלי,מה גם שלצורך היתר הנהיגה ברנו אחד מהם מסר המפתחות לנ/1 וכמי שהינו המחזיק ברכב העברת המפתח לידי נהג אחר,יש בה מישום העברת ההחזקה הפיסית מידיו לידי הנוהג,אך לכך אתייחס בהמשך. לאור כל האמור לעיל, הנתבע 2 הינו בעליו של הרכב,והנתבעים 3-5 הינם המחזיקים בו למעשה מכח הרשאתו בין במפורש ובין שבמכללא של הנתבע 2. ## היתר השימוש:## גם בעניין זה הגרסאות סותרות. לטענתו של כפיר ארזי בתצהירו (נ/2),הבחין ברנו במגרש המכוניות,התעניין בה, וסיכם סיכומים לאחריהם הרכב ניטל לביצוע תיקונים. יום קודם לתאונה ביקש ממנו, מר כבריאן לפנות למגרש לשם סגירת העיסקה,להשאיר את רכבו (כחלק מהעיסקה) ליטול הרנו שהינה במצב תקין.כן נאמר לו שאם יבקש לבדוק הרכב במוסך,יוכל לעשות כן ולכשיהיה מרוצה ממצבו תסגר העסקה. כפיר הגיע למגרש שם פגש בשמואל שמסר לו את הרכב לבדיקה ואף דווח לו כי מבחן הרישוי השנתי יסתיים בעוד כחודשיים,ולכן החליט ליטול הרכב לבדיקה במוסך "אומגה" בחדרה המוכר לו.שמואל הפנה אותו למשרד לשם נטילת המפתחות.במשרד ישב אדם שמסר לו את המפתח.שמואל אמר לו ,כך כפיר, "סע בזהירות".משניסה להתניע את הרכב ולא הצליח דאג מר כבריאן למצבר חיצוני וסייע בהנעתו,לאחר מכן יצא כפיר לדרכו לעבר מוסך "אומגה". בפרק הזמן ששהה מחוץ למגרש עד לתאונה כ-4-5 שעות,לא התקשר אליו איש מהמגרש ולא שאל מתי הינו שב,היכן הוא ומה עם הבדיקה. מאידך,ציין הנתבע 3 בתצהירו (נ/3),כי בתאריך 8.12.00 התקשר אליו הנתבע 4 ומסר לו שכפיר הגיע למגרש לברר אודות התיקונים שבוצעו לרכב וביקש ממנו לסור למגרש.שמואל הגיע והסביר לכפיר כל הנדרש והוסיף, כי לאחר שיושלמו התיקונים,ימסר האישור הסופי לגבי תקינות הרכב. במצב דברים זה פנה כפיר לנתבעים 4-5,בעלי המגרש, וביקש מפתחות הרכב על מנת להניעו ולבדקו,נתבע 4 מסר לו המפתחות אך מבלי שאיש ישים לב נטל כפיר את הרכב ונסע בו אל מחוץ למגרש ללא רשות בעלי המגרש או רשותו. שמואל ובעלי המגרש התקשרו מיד לכפיר לטלפון הנייד אך זה היה סגור,ולאחר שעתיים נודע לו כי כפיר היה מעורב בתאונת דרכים. מר כבריאן הדגיש ,כי כפיר לא פנה למוסך "אומגה" לביצוע נסיעת מבחן,אלא נסע ישירות לבית הנפגעת וכי יכולתו של כפיר להפריך טענה זו נפגמת לאחר שלא המציא כל אישור לביצוע התיקון במוסך "אומגה" ולאחר שלא הזמין לעדות את הנפגעת. כתמיכה לגירסת שמואל הצהיר מר סופר שי,כי כפיר נטל הרכב מבלי שאיש ישים לב ולהפתעת הנוכחים-הנתבעים 3-5- נסע עימו אל מחוץ למגרש. מי מהגרסאות נכונה? אין מחלוקת כי כפיר קיבל לידיו את מפתחות הרכב ברשות. אין גם מחלוקת משמעותית בין הנתבע 1 ו-3,כי קיבל בפועל את המפתחות מהנתבע 4 או 5. השאלה היא האם הופנה לקבלת המפתח על ידי הנתבע 3 אינה צריכה להעלות או להוריד למרות שהאמנתי, כי אמנם הוא ידע ולפיכך אף נתן את הסכמתו לפחות שבשתיקה למסירת המפתח לנתבע 1,ויותר מכך,האמנתי בנסיבות כי ההרשאה אותה נתן בפועל ולמעשה הנתבע 3 לנתבע 1 כללה גם התנעה של הרכב ואסביר. בחקירתו הנגדית מסר ארזי, כי הנתבע 5 מסר לו את המפתחות לאחר שהנתבע 3 הפנה אותו למשרד וכי הנתבע 3 היה ליד הרכב כשזה לא הניע. בכל מקרה, ציין כי הנתבע 3 התיר לו לנסוע ברכב. בח"נ לעוה"ד ברג נשאל האם הנתבע 3 הציג את עצמו כבעל המגרש לפניו והשיב "נכון". מר כבריאן בחקירתו הנגדית, לא ידע מי נתן לכפיר את המפתח והיחידים שהיו מוסמכים לתת את המפתח היו בעלי המגרש. לו עצמו, כך העיד, לא הייתה שום גישה לאוטו,(טענה די מוזרה למי שטיפל בתיקון הרכב כלשונו ונטלו למוסכים שונים). המפתחות היו בארון החשמל של בעל הבית. העד הדגיש: "אני לא אתן לאדם לנסוע בלי טסט ובלי ביטוח לאוטו שמורד מהכביש" (עמ' 33 לפרוטוקול מ- 17.12.06). העד לא זכר שהרכב לא הניע והביאו לו מצבר לשם כך, והוסיף כי אף אחד לא ראה את כפיר יוצא עם האוטו. לשאלה ישירה האם היה במקום כשכפיר קיבל את מפתחות האוטו, השיב: "לא. נאמר לו בפירוש שהוא לא מקבל את הרכב עד שהאוטו עובר טסט". ובהמשך: "ש. ידעת שהוא הלך למשרד לקחת את המפתח? ת. לא. הם אמרו שהוא אמר להם שהוא רוצה לשמוע את הצליל של המנוע. ש. ואם אני אומר לך שהוא אמר להם שהוא רוצה לבדוק את האוטו במוסך ולבצע נסיעת מבחן? ת. לא יתכן. כי מהזמן שאני הייתי שם מספר פעמים ראיתי שכל אחד שרוצה לקחת את הרכב לנסיעת מבחן, מתלווה אליו אחד מהשותפים תמיד. יש להם ביטוח סחר שכולל תצוגה, דהיינו שהם יושבים ליד הנהג שנוסע." (פרוט' 17.12.06 עמ' 35). הנתבע 3 ציין מפורשות כי ברור לו שגם הנעת רכב וגרימת נזק,כתוצאה מכך נכנסת תחת כותרת רכב ללא ביטוח, אפילו הרכב אינו זז. מר סופר בחקירתו הנגדית אינו נותן תשובה ברורה ויש בכך כדי לפגום בעדותו,מחד הוא מציין בתצהירו (נ/6) סעיף 15 כי הנתבע 4 הינו המוסמך היחידי למסור מפתחות לקונים,חוזר על כך בחקירתו הנגדית לעו"ד שטמלר,אך לא ראה בפועל כי כפיר קיבל לידיו את המפתחות,בהמשך אותה חקירה נגדית מסר כי אלירן-הנתבע 5-מסר לו את המפתחות, ואינו יודע למעשה אם הגיעו המפתחות לידיו של כפיר ללא הסכמה, אך ידע לומר כי התקשרו אליו על מנת שיחזור חזרה ומזה למד שיצא ללא רשות. אין בעיני ספק, כי היה ברור גם לשמואל כבריאן, כי השימוש שייעשה במפתחות הרכב לא יהיה רק לצורך פתיחת הרכב והתבוננות בו, אלא גם לצורך התנעתו. עובדה זו מתבררת מאליה כאשר כפיר מציין מפורשות כי שמואל כבריאן סייע לו להתניע את הרכב באמצעות מצבר.לעניין זה לא ידע שמואל כבריאן למסור גרסה ברורה וחדה, תחילה לא זכר סיטואציה שכזו, כך בחקירה נגדית,בהמשך מציין כי "ייתכן שהוא לקח מצבר,אבל אני לא יודע" (עמ' 36 לפרוטוקול מ- 17.12.06) כאשר במסגרת תצהירו, סעיף 18, מאשר כי הנתבע 4 מסר בידי כפיר את המפתחות על מנת לאפשר לו לבדוק את הרכב ולשמוע את צליל המנוע לכאורה בדיעבד. ואף מעבר לכך,מר כבריאן מאשר כי כפיר בא עם אחיו אימו ובחור נוסף והפכו את האוטו "בדקו אותו טוב טוב"כלשונו. אם כך ,מה אמור לעשות כפיר עם המפתחות שקיבל לידיו ביום תאונת דרכים נהיגה בלי רשות אם לא לכל הפחות להתניע את הרכב? זאת ועוד.הנתבע 3 לכאורה התקשר למכשיר הסלולארי של הנתבע1 לאחר שעזב המקום.האם היתה זו הפעולה היחידה אותה יכל היה לבצע? הנתבע 1 כזכור,טוען כי לא נתקבלה אצלו כל שיחת טלפון .מדוע לא פנו למשטרה,שהרי לגירסת הנתבע 3 בחקירתו הנגדית מדובר על עבירה פלילית,נטילת רכב ללא רשות בעליו/המחזיק בו,ומדוע לא פנו למשפחתו של הנתבע 1 או התקשרו אליהם,הרי ברור כי נעשה מעשה אסור במיוחד כשאין לרכב אישור תנועה בכביש ואף אין לו ביטוח,ואין המדובר על פרק זמן של מה בכך.לטענת הנתבע 3 נודע לו על התאונה כשעתיים לאחר שנלקח הרכב,לטענת הנתבע 1 הרכב היה ברשותו כ- 4-5 שעות היינו מדובר בשעות,האין לנקוט בכל צעד שהוא?האם שב ואל תעשה,למעט נסיון להתקשר אל הנתבע 1 הינו מספק. נדמה כי יש להשיב על כל אלה בשלילה.אדם הסבור שנעשה כלפיו מעשה אסור של נטילת רכב ללא רשות אמור היה לנקוט בצעדים דרסטיים וממשיים שהרי מעבר למעשה האסור אין מדובר ברכבו שלו אלא של אחר עליו הינו מופקד,ולכן האחריות גדולה שבעתיים.משלא הוצגו פעולות ממשיות לאיתור הרכב אין בכך אלא לתמוך דווקא בגירסת הנתבע 1 כי קיבל רשות הנתבעים 3-5 להניע הרכב אם לא לנהוג בו. לפיכך,סביר בעיני,במאזן ההסתברויות,כי הנתבע 3 ידע כי הנתבע 1 עומד להתניע את הרכב,שהרי ברור היה לו שבא לבדוק-לגירסת הנתבע 3-את שנעשה ברכב,מה גם שידע שכבר בכך יש מישום איסור שבדין כפי הודאתו שלו ובהיותו אחד המחזיקים,ולכן יש לראותו גם כמי שאישר ,אפילו בשתיקה,התנעת הרכב. ומה ביחס לנסיעה בו? מציין ב"כ קרנית בסיכומיו ובצדק רב,כי היתר לשימוש ברכב אינו חייב להינתן במפורש,אלא יכול גם להילמד מכללא,היינו על דרך אי נקיטת צעדים למניעת נהיגת הנהג ברכב. בע"א 483/84 קרנית נ' הסנה, פ"ד מא(4) 754 קבעה כב' הש' נתניהו כדלקמן: "הלכה פסוקה היא שרשות אינה חייבת להינתן במפורש.רשות יכולה להנתן מכללא...די ' בדרך התנהגות של בעל הפוליסה,שממנה משתמעת הסכמה,או השלמה עם מעשיו של אותו נהג,שיכולה להתבטא באי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג'...כך הוחלט...לגבי פרשנות סעיף בפוליסת ביטוח חובה...אותם שיקולים יפים גם לענין מתן ההיתר לצורך סעיף 2 (ב) של החוק. ר' כמו כן פסה"ד בעניין רע"א 10334/03 מזור נ' קרנית,דינים עליון כרך 10 ,876 שם דוחה ביהמ"ש העליון בר"ע שהוגשה אליו בכל הקשור עם בן שנטל מפתחות טקטורון השייך לאביו ללא רשות ופגע באחר.לעניין ההיתר קבע ביהמ"ש כך: "זה מכבר נפסק,כי אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו". לפיכך, אפילו תאמר,כי לא ניתן היתר במפורש לנתבע 1 להשתמש ברכב לצורך אותה נסיעת מבחן,היתר מכללא ודאי שניתן עת נמסרו לו מפתחות הרכב.אפילו לא נמסרו המפתחות אלא לצורך התנעתו, מקובלים עלי דברי כב' הש' טהר שחף בת"א (באר שבע)8254/95 עטיה נ' קרנית,דינים שלום לט,391,בדבר ה"רשות הראשונית" שניתנה לעצם התנעת הרכב שיש בה משום מתן אישור גם למה שאפשר ויתרחש בהמשך.פירוש זה יש בו כדי להעמיד על המשמר כל מחזיק ברכב הנותן לאחר לעשות בו שימוש כי יעשה את השימוש בהתאם לרשות שניתנה ולא יחרוג ממנה ,ובמידה ולא יעמוד על המשמר,ידע כי הינו צפוי להיות חב על פי החוק. יתרה מכך יש בכך אף כדי להצדיק הרחבת מעגל האנשים שיחוייבו לפי החוק בהיותם כאלה שאינם דואגים לביטוח כדין לכל פעולת נהיגה המחייבת פוליסה שכזו,ובנסיבות מתן אפשרות לקרנית לחזור אל מתירי השימוש,אפילו דובר רק ברשות ראשונית כאמור,וודאי כשעסקינן בהתנעת רכב שמחייבת היא כשלעצמה ביטוח חובה בר תוקף,ולכך,כפי שקבעתי,נתן הנתבע 3 את הסכמתו. לפיכך ולאור כל האמור לעיל הנני לקבוע כי השימוש ברכב ניתן לנתבע 1 בהיתר של הנתבעים 3-5. ## אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוח - היסוד הסוביקטיבי:## גם בעניין זה נחלקו הצדדים,אלא שהפעם עמדו מול הנתבע 1 וכלל,שטענו כי לא ידע שאין ביטוח בר תוקף,כל יתר הצדדים המעורבים. לטענת הנתבע1 מה שעניין אותו הוא מצבו התחזוקתי של הרכב וכשרותו הפיזית להבדיל מחוקיות הנסיעה בו,וכי לא נמסר לו על כך דבר ע"י המוכרים,לטעמו גם המוכרים עצמם לא ידעו כי לרכב אין ביטוח,וכי בעלי המגרש הונו גם אותם לעניין הרנו לאחר שהסתירו גם מהם עובדה זו.נושא הביטוח לטעמו מן הראוי היה שיובהר לו מפורשות. הנתבע 2 מציין בסיכומיו כי אין להאמין לנתבע 1 שלא ידע עניין זה,באשר קיימות סתירות מהותיות בעדותו בדבר המועד שבו התבררה לו לכאורה עובדה זו, היינו בין שנאמר לו כך ע"י מר כבריאן לאחר תאונת דרכים נהיגה בלי רשות לאור ס' 16 לתצהירו,ובין שאמר לו זאת אחיו לפי עדותו בבית המשפט,ובין עדותה של אימו המציינת כי לה נאמר שאין לרכב ביטוח מס' שעות לאחר התאונה.אין זה משנה לטעמי מי בישר לתובע כי אין ביטוח לאחר תאונת דרכים נהיגה בלי רשות. זו אינה השאלה.השאלה הינה האם ידע בעת התאונה כי הינו נוהג ללא ביטוח. ב"כ הנתבע 2 מציין בסיכומיו כי הימנעותו של נתבע 1 (עליו הנטל להוכיח אי הידיעה כאמור), מהעדת הנפגעת ואחיו שיכלו לשפוך אור על נקודה זו,יש בה כדי לפגום בגירסתו ואין לראותו כמי שעומד בנטל המוטל עליו. גם ב"כ קרנית מציין בסיכומיו כי הנתבע 1 ידע שאין ביטוח.לטעמו כפי טענת יתר הנתבעים ,לא עומד הנתבע1 בנטל המוטל עליו להוכיח טענתו זו. אמת,קביעת ממצא ביחס לידיעתו האישית של אדם הינה קשה,במיוחד כשמדובר ביסוד שלילי.צודקת ב"כ כלל בסיכומיה ולפיהם יסתפק ביהמ"ש בכמות ראיות פחותה להוכחת היסוד השלילי והעברת הנטל אל הצד השני להוכיח דבר הידיעה שהינו היבט חיובי כאמור ולכן ייקל עליו להוכיחו. לא אחטא לאמת אם אומר,כי במאזן ההסתברויות,הנתבע 1 לא ידע כי אין לרכב ביטוח.אין בכך כדי לקבוע כי לא צריך היה לדעת כפי שאפרט בהמשך,אך במכלול הדברים נדמה,כי לא ידע על כך. אפשר, כך נדמה, גם לאמר כי הנתבע 1 גם לא רצה לדעת על כך מאחר וכל מעיניו היו נתונים לנהיגה ברכב ממנו הוא התלהב כפי לשונו שלו. הרצון לנהוג ולצאת אל הדרך היתה חזקה אצלו מכל צורך לברר ענינים טריואליים שכל רוכש רכב ממוצע היה נותן עליהם את הדעת, הן ההיבט המכאני של הרכב,לרבות אופן פעולתו,מס' הקילומטרים שעבר,מס' הידיים שעבר,תאונות קודמות שהיו לו וכו' והן מצבו המשפטי היינו היותו בעל רשיון רכב וכן קיומו של ביטוח חובה בר תוקף קודם נסיעתו בו. ביחס למצבו המכאני של הרכב,אמנם עניין זה עניין לכאורה את הנתבע 1 ואף היה מודע לצורך בביצוע תיקונים,אך מעבר לכך נראה כי לא התעניין ביתר הדברים,בצורה מעוררת תמיהה יש לאמר,ואולי כזו המעידה על תמימות יוצאת דופן שלא לאמר מעבר לכך. הנתבע 1 העיד, כי לא התעניין לא במס' הידיים שעבר הרכב,ולא בכמות הק"מ אותם עבר,למרות שאין מדובר ברכבו הראשון, כך גם העברת כל הנטל אל אימו כמי שדואגת לכל עניני רכביו מעוררת השתהות. מאידך,אין צורך לאמר כי המוכרים לא סייעו לנתבע 1 יתר על המידה.אמנם לא נימסרה לי עמדתם של הנתבעים 4-5, אך אין בפעולותיהם עד כה, היינו מכירת המאזדה לנתבע 2 ללא ידיעתו תוך החלפתה ברכב לקוי כדי ללמד על יושרה מרובה,כך גם לעניין הנתבעים 2-3 שלמעשה נאלצו להתמודד עם מצב ובו הועמדו מול עובדת קיומו של הרנו ללא שרצו בכך,ולמרות שהסכימו לעיסקה בסיכומו של דבר,נדמה יותר שנאלצו להסכים משנתנו הסכמתם מתוך רצון חופשי בבחינת אין ברירה,לפיכך יש גם להבין את רצונם למכור את הרנו בהקדם האפשרי ואם אפשר לבחור צעיר שאינו מתעניין בפרטים מה טוב.תעיד על כך העובדה ולפיה הנתבע 2 נמצא במגרש המכוניות בעת ניהול המו"מ עם הנתבע 1 אך לפי עדותו אינו אומר דבר.מדוע?האם בשל טיבו יוצא הדופן של הממכר? לפיכך סביר יותר בעיני שהנתבע 1 לא ידע כי אין לרכב ביטוח בר תוקף בפועל מאשר ידע על כך.הנתבע 1 הצהיר על כך וניתן להאמין לו בנקודה זו,אפילו אם הפריז בעדותו בבית המשפט בדבר תמימותו ואולי אפשר היה לראות בכך משחק,אך אל מול הרצון למכור את הרנו בהקדם נדמה שיש להעדיף את גירסת הנתבע 1 וכך הנני לקבוע. ## האם הנתבע 1 צריך היה לדעת כי אין לרכב ביטוח:## כבר עתה אומר כי אין מנוס מלקבוע,כי בנסיבות העניין צריך היה הנתבע 1 לדעת כי אין לרכב ביטוח. בית המשפט העליון דן בהיבט הנורמטיבי של חלק זה בסעיף וקבע כדלקמן: (ע"א 1777/03 - קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אמיל אגמי (המערער שכנגד) ואח' . תק-על 2005(3), 47 ,עמ' 54.) " 17. נותרה, אפוא, הדרישה שעניינה סבירות אי-הידיעה, דרישה המגולמת בתיבות "ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שידע". הפסיקה עסקה לא אחת במשמעות הדרישה לסבירות אי- הידיעה. כך כתבה השופטת ד' דורנר ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי, תק-על 2001(4) 507: סעיף 7א לחוק הפיצויים מסייג את החריג לכלל בדבר הטלת אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, ומאפשר למי שנהג ברכב בהיתר, הגם שללא ביטוח, לקבל פיצוי מקרנית, ובלבד שלא ידע ולא סביר היה שיידע כי הוא נוהג בלא ביטוח. סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקת בית-משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט לקבוע כי אי-הידיעה, ואי-הבירור, היו בגדר הסביר, הוא המקרה של יחסי עובד-מעביד (ראו למשל רע"א 5679/97 קרנית נ' סבן, תק-על 98(1) 572). כלשונו של המשנה לנשיא מ' חשין באחת הפרשות: ההצדק לחריג-דחריג זה [סעיף 7א - א' ר'] עולה כמו מעצמו, ומזין הוא עצמו - כמוהו כהוראת סעיף 7(5) - ביסוד האשם. הנה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי יטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הינה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על היעדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א לחוק (פרשת פרח הנ"ל). באותה פרשה השמיע המשנה לנשיא חשין גם את הדברים האלה, בכל הנוגע ליחסים של קרבה וידידות: חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה בריכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר בריכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורשיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה מישנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק יילך בעקבות החיים. ניתן לסבור, כי קיומם של יחסי עובד-מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההימנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השימוש ברכב. גם יחסים של ידידות אמיצה עשויים להקים הנחה דומה. עם זאת, אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה; כך,למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו - מבוטח כדין. טלו מקרה שבו העובד חושד בכך שאין ביטוח - למשל עקב היכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין - והוא בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו - חשד-אמת הוא. במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה. במילים אחרות,קיומה של מערכת יחסים קרובה ,דוגמת עובד-מעביד או ידידות אמיצה,הינה תנאי ראשוני ובסיסי,אם כי לא מספיק,לבחינת תחולת סיפת סעיף 7א' לחוק.גם במקרי קירבה מיוחדת לכאורה יש ותהא מוטלת חובה על הנוהג לבחון בפועל קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף,דוגמת אותו עובד המכיר מעבידו שאינו מקפיד עם חובותיו על פי הדין או מקרים בהם עושה הנהג שימוש רב ברכב כשאז יכל ויראו בו מי שאף מחוייב לבדוק קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף בדומה לבעליו של הרכב המחוייב בפוליסה שכזו בחבות ראשונית. ר' ת"א (תל-אביב-יפו) 1677/03 - טביבי אמיר נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' . תק-מח 2006(3), 6761 ,עמ' 6766.מפי כב' הש' ברוך ולפיו: "אני מסכים בהחלט עם עו"ד מנדלבאום, כי ככל שרב השימוש שנעשה בכלי הרכב על ידי הנפגע, כך יטה בית המשפט שלא לשעות לטענתו כי לא היה זה סביר שיֵדע על העדר הכיסוי הביטוחי"). במקרה שלנו אין כל קירבה מיוחדת בין הנתבע 1 לבין המוכר/המחזיקים בו, להיפך,אדם המבקש לרכוש רכב במגרש מכוניות מן הראוי שייתן דעתו על כל תג ותג של דרישות החוק בטרם ישים ידו על מתנע הרכב.מן הראוי כי יבחן לא רק את הצד הויזואלי/טכני של הרכב,אלא יוודא וודא היטב,כי נהיגתו מתאפשרת על פי דין,היינו כי לרכב רשיון תנועה בכביש-רשיון רכב - וכן פוליסת ביטוח המבטחת את נהיגתו.כל פירוש אחר יחטיא את המטרה שבבסיס החריג לחריג,שנועד להציל-פשוטו כמשמעו- את כל אותם אלה,שלא נפל בהתנהגותם פגם מוסרי כלשהו ויאלצו שלא בצדק לחסות תחת סעיף 7(5) לחוק. לפיכך,טיעוני מר ארזי בסיכומיו,כאילו יש במקרה דנן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הענקת זכאות לפי הסעיף,תוך "הקצאת הסיכונים" כלשונו,אין לה על מה שתסמוך.חובותיו של בעל המגרש לדאוג לפוליסה בת תוקף אינה מפחיתה מחובתו של הנוהג לבחון קיומה של פוליסה,בבחינת "יזהר הנוהג".מדיניות אחרת תפתח פתח לכל נוהג שאינו בקיא ברזי הדין לבוא ולדרוש פיצוי ובכך יאבד אלמנט ההרתעה שבחובת רכישת פוליסת ביטוח, וימצא כל דיכפין מפוצה,במצבים בהם ביקש המחוקק למנוע מאלה פיצוי על פי החוק. לפיכך אין מנוס מלקבוע, כי בנסיבות לא חל סעיף 7א. ## תאונת דרכים נהיגה בלי רשות - סיום:## לאור כל האמור לעיל הנני לקבוע,כי סעיף 7א' אינו חל במערכת היחסים שבין הנתבע 1 וקרנית,ולפיכך,קמה החובה להשיב לקרנית הסכומים אותם שילמה,ככל שתוכיחם בהמשך,על ידי הבעלים המחזיקים ומתירי השימוש. כמו כן,תידחה התביעה שכנגד שהוגשה כנגד קרנית. הנתבע 1 יישא בהוצאות קרנית בסך 5000 שקלים בתוספת מע"מ בכל הקשור עם החלטה זו. משפט תעבורהתאונת דרכים