תאונת דרכים כוח מכני, הינו נושא אשר נדון בבית משפט השלום בבאר שבע, להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופט יעקב שפסר: רקע: האם נפילת פלטת בטון מעגורן המותקן על משאית שהניפה אותה לצורך פריקתה, בשל שבירת המחבר שבו מחוברת הפלטה אליו, מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975? זוהי השאלה המרכזית נשוא החלטה זו. תביעת פיצויים בגין נזקי גוף עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפלת"ד). רקע התביעה הינו אירוע מיום 31/1/99, עת הוטל על התובע ועובדים נוספים לפרוק פלטת בטון במשקל שני טון ממשאית, עליה היה מורכב מנוף, המופעל באמצעות כוח מכני של מנוע משאית. תוך כדי הפעלת מנוף המשאית, ניתק או נשבר מחבר ("שאקל"), והפלטה נפלה על התובע ופצעה אותו. בעקבות האמור הגיש התובע תביעה נזיקית, אשר עברה גלגולים מספר ובה תבע בסופו של דבר, ששה נתבעים: כלל, חברה לביטוח בע"מ שהיא חברת הביטוח המבטחת את המשאית, בעל המשאית, נהגה ומפעיל העגורן, ובשלב מאוחר יותר, נוכח הכחשת חבותה של חברת הביטוח, הוספה "קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" כנתבעת נוספת וכן המפעל עצמו - חיפה כימיקלים בע"מ, זאת נוכח הכחשת האירוע כתאונת דרכים (להלן: "כלל", "קרנית" ו"הנהג" בהתאמה, וככל שידרש הדבר - יכונו יתר הצדדים המעורבים בהתאם לקביעה בהמשך). במסגרת החלטה קודמת בתיק זה, פוצל הדיון באופן שתחילה תידון שאלת החבות ובהתאם לתוצאתה תידון שאלת הנזק. מאליו מובן, כי תוצאת החלטה זו תמקד ותגדיר את בעל הדין מולו ימשך ההליך, תוך צמצום היריבות שנפתחה נגד הנתבעים האחרים. המחלוקת - תאונת דרכים כוח מכני: המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלות הבאות: השאלה המרכזית הנוגעת להגדרתה או אי הגדרתה של התאונה כ"תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפלת"ד. זהות המשאית המעורבת ושאלת הסמכתם של מפעיליה, זאת לצורך בחינת תקפות הפוליסה. תמצית טיעוני הצדדים: לטענת התובע, נופלת התאונה הנטענת בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לטענתו, אירעה תאונת דרכים כתוצאה מהפעלת הכח המכאני של המשאית. ללא הפעלת המנוע, לא ניתן היה להרים את הפלטה. הכח המכאני הוא זה שאיפשר לפלטה להיות מורמת באויר והא זה שגרם לתזוזתה ברגע הנפילה. בנסיבות אלה מדובר בחזקה חלוטה מרבה, המכוונת למקרים בהם יעודו של הרכב הוא "רב תכליתי", תעבורתי ופעולות נוספות כבענייננו. הנתבעת 4 - חיפה כימיקלים בע"מ, כמו גם הנתבעים 3 +5, מצטרפים לעמדת התובע ומדגישים, כי כל חמשת התנאים שנקבעו בהלכת קואסמה (ע"א 6000/93 עזבון המנוח ואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פ"ד נ (3) 661), התמלאו בענייננו: 1. "מאורע", 2. שנגרם "עקב", 3. "ניצול כח מכאני", 4. של "הרכב", 5. בעת הניצול "לא שינה הרכב את יעודו המקורי". הנתבעות "כלל" ו"קרנית" טוענות, כי אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק. לטענתן, אין ספק כי אין המדובר ב"שימוש", זאת בשל העובדה כי הרכב עמד בעת פריקת המטען. התאונה אינה מקיימת גם את אחת החזקות הקבועות, לרבות זו שעניינה "עקב ניצול הכח המכאני של הרכב", בהעדר קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, ישיר וממשי, בין הפעלת הכח המכאני של הרכב לפגיעתו של התובע. עפ"י הטענה האמורה, לא נגרמה הפגיעה עקב הכח המכאני של הרכב והתובע אף לא נפגע בשל הסיכון שיצר הכח המכאני של הרכב, אלא בשל המחבר שנשבר, ללא קשר לכח המכאני של הרכב, שלא הוא שגרם להינתקות הפלטה שנפלה. הסיבה בלעדיה אין, ה - causa sine qua non, היא שבירת המחבר ולא הכח המכאני של הרכב. בעניין זה טוענות הנתבעות, כי המקרה דנן אינו תואם להלכת אשטרום (ע"א 5919/96 אשטרום ואח' נ' דניאל רשלין ואח', פ"ד נ(3), 697, שכן שם פגעה קורה שעה שהמנוף שחרר אותה באמצעות הכח המכאני של המשאית, בעוד שבענייננו נשבר המחבר שבינו לבין כוחה של המשאית אין ולא כלום. הראיות: מטעם התובע העידו הוא עצמו, נתבע 5, מר פרוספר אסולין, ונתבע 6 מר אבו רגילה יאסר - הנהג (להלן: "פרוספר" ו"אבו רגילה" בהתאמה). כן צורפו המסמכים הבאים: תרשים מיקום ידיות מנוף המשאית, תעודת עובד ציבור בדבר רישיונו של העד אבו רגילה יאסר + צילום תעודת עגורנאי. מטעם התובע רשיון רכב, תעודת ביטוח רכב, תעודת בטיחות בעבודה לגבי כשירות המשאית, תעודת עגורנאי ואישור של הגוף המסמיך עגורנאים - דב ברנע מהנדסים בע"מ באשר לתשובה לתעודת העגורנאי. כמו כן הוגשה, בהתאם לצו שניתן עוד בשלב הדיון עצמו ונוכח התנגדות הנתבעות "כלל" ו"קרנית" לצילום התעודות הנ"ל, תעודת עובד ציבור מטעם אגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, בנושא הסמכת פרוספר ואבו רגילה כמפעילי עגורן. תמצית העדויות הרלוונטיות: מעדות התובע עולה, כי לקח את הפועלים למקום העבודה, הלך להוציא דו"ח בטיחות ולאחר שהמשאית הגיע התחיל לפרוק אותה עד קרות תאונת דרכים כוח מכני (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 30-31, וכן עמוד 6 שורות 1-2). לדבריו, עמד הוא בסמוך למשאית (עמוד 6 שורה 13), עם הפנים לפלטה, כאשר המשאית נמצאת לשמאלו (עמוד 6 שורה 17). אמנם לא זכר הוא את שם הנהג, אך זכר שהיה בדואי (עמוד 4 שורות 5-6). הוא לא הסתכל על מפעיל המנוף, אלא על הפלטה (עמוד 7 שורה 26) ואינו יכול לציין בודאות האם פרוספר או אבו רגילה הפעילו את המנוף בעת נפילת הפלטה, אם כי מעיד שמי שהחל בפעולה היה אבו רגילה - הנהג (עמוד 12 שורות 1-2), המשאית היא של א.מ בנגב. מעדות נתבע 6, מר אבו רגילה יאסר עולה, כי נתבע 5 - פרוספר עבד עם המנוף (עמוד 15 שורה 20), השאקל נשבר והפלטה נפלה על רגלו של התובע (עמוד 15 שורה 23). פרוספר עבד עם המנוף כאשר הוא והתובע הרימו חגורות לקשירת הפלטות (עמוד 15 שורות 20-21). העד עצמו עבר את הכשרתו כעגורונאי ביחד עם פרוספר בחברה המסמיכה - דב ברנע, עוד טרם תאונת דרכים כוח מכני (עמוד 16 שורות 18-22). על המשאית נהג רק הוא עצמו, (עמוד 18 שורות 11-12), כאשר לו יש רישיון נהיגה על המשאית (עמוד 16 שורה 7). הוא לא נהג בשום משאית חוץ מהמשאית המדוברת, שכן בחברה זו הייתה רק משאית אחת, בה נהג 3 שנים (עמוד 18 שורות 1-3), ואף לקח אותה הביתה (עמוד 18 שורה 20). כשהתחיל לעבוד לא היו נהגים ולא היו משאיות אחרות. מעדות נתבע 5, מר פרוספר אסולין עולה, כי הינו הבעלים והמנהל של נתבעת 3 (עמוד 19 שורה 29), שהיה במקום האירוע (עמוד 20 שורה 24), אין ברשותו משאית אחרת פרט למדוברת (עמוד 22 שורה 24). הוא חושב כי הפעיל את המנוף בזמן תאונת דרכים כוח מכני, אם כי יכול להיות שהנהג , נתבע 6 עשה כן (עמוד 23 שורות 9-10). הוא עצמו לא נהג במשאית (עמוד 23 שורה 5). המשאית בזמן תאונת דרכים כוח מכני הייתה מבוטחת ב"כלל" (נתבעת 1) (עמוד 25 שורות 20-21). בביטוח חבות מעבידים היה מבוטח אצל חברת נגה - חברה לביטוח (עמוד 27 שורות 5-6). מאשר שהתאונה קרתה בגלל שהשאקל נשבר ואילולא השאקל היה נשבר התאונה לא הייתה קורית (עמוד 27 שורות 7-8). עפ"י עדותו, לא ניתן להפעיל את המנוף בלי שהמנוע פועל. האם האירוע מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד: המחלוקת המרכזית בין הצדדים, נסובה כאמור בשאלת היותה של התאונה "תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. ככל שהתשובה חיובית, יש לבחון האם חלה החבות על המבטחת - "כלל", או בהעדר כיסוי ביטוחי על "קרנית". במידה והתשובה לשאלה שלילית, היה עלינו לבחון האם קיימת חבות מכוח כלפי יתר הנתבעים, מכח דיני הנזיקין. המסגרת נורמטיבית להגדרת "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד שזו לשונו: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. לעניין השימוש, הוספה פיסקת פרשנות לתחולה וסייגים של שימוש: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד. ביהמ"ש פיתח כללי פרשנות ומבחנים על מנת לבחון האם מקרה ספציפי נופל בגדר "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפלת"ד. בע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2), 844, נקבע כי יש לבחון את הסוגיה עפ"י המבחן הייעודי של הרכב מבחינת שימושו, ולאו דווקא עפ"י המבחן התעבורתי: " יש לשאוף איפוא, למבחן כללי וגמיש שיסייע בפתרונן של הבעיות הקשות העולות במסגרת החוק". ועוד, "שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. ניתן להבחין בין שימושים עיקריים לבין שימושי לוואי. "המושג 'שימוש' ברכב הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו מלבד עצם הנהיגה ברכב גם פעולות נילוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב ובשימוש בו ככלי תחבורה. נדמה כי אין מחלוקת בין הצדדים, שאין המדובר בחלופת השימוש ברכב למטרות תעבורה, אלא המדובר במחלוקת הנוגעת לחזקה המרבה בהתאם לסעיף 1 שעניינה: "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". לאחר שנתקבל תיקון מספר 8 לחוק (30.9.1990) (ס"ח 1329, התשנ"א, עמ' 2), אשר הוציא מכלל תחולה פריקה וטעינה בגדר שימוש ברכב למטרות תחבורה, פותחו בפסיקה מספר שלבים לבחינת השאלה הנדונה, שעניינם נידון בהרחבה בפסק הדין המנחה בסוגיה, בפרשת עוזר (רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'. שילוב המבחנים שנקבעו ביחד עם הנפסק בפרשת אשטרום (ע"א 5919/96 אשטרום ואח' נ' דניאל רשלין ואח', פ"ד נ(3), 697, מלמד כי על אף שהמדובר במאורע, המהווה יחידה בפני עצמה, בנזק גוף אשר נגרם לתובע כתוצאה מהפגיעה והעובדה כי משאית הנה רכב מנועי כאמור בחוק, אין המדובר ב"שימוש", שכן היא נגרמה בעת פריקתו של מטען. פריקה וטעינה הוצאו מגדר ה"שימוש" ברכב מנועי. הפעלת הרכב לא הייתה "למטרות תחבורה", שכן היא לא היתה בגדר הסיכון התעבורתי. תאונת דרכים כוח מכני נגרמה שעה שהרכב - שהוא בעל יעוד דו-תכליתי, ומשמש הן לנסיעה והן לפריקה וטעינה - הופעל להגשמת ייעודו הלא-תעבורתי." ברור איפוא כי עניינו אינו עוסק בהגדרה הבסיסית וכך אף נראה סבורים כל הצדדים בתיק זה, אלא יש לבוחנו על רקע החזקות שנקבעו בסעיף. כאמור, סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים גם כ"מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בחריג לטעינה או פריקה. החזקה בדבר "ניצול הכוח המכאני של הרכב", נועד כמובן להתגבר על מצב בו לא נכנס האירוע בגדר ההגדרה הבסיסית, ועל כן, אירוע העונה על החזקה, יחשב כתאונת דרכים. בעניינו אין מחלוקת כי הפריקה נעשתה באמצעות ניצול הכוח המכאני של המשאית, אשר הפעיל מנוף המחובר לרכב. השאלה היא אם תאונת דרכים כוח מכני נגרמה עקב כך, או שהמחבר מנתק למעשה את הקש"ס. בפרשת אוסם רע"א 418/03 , אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב , פ"ד נט(3), 541, דן בית המשפט בעניין חריג הטעינה והפריקה וקבע: "הטעינה והפריקה כשהרכב עומד, הן עצמן, כך ביקש המחוקק להבהיר, כדי למנוע ספקות, אינן בגדר "שימוש ברכב מנועי". אולם אין כל בסיס להנחה, כי בקביעת החריג ביקש המחוקק לשלול את קיומה של תאונת דרכים, גם במקום בו מתקיימת אחת מדרכי השימוש המוכרות". ביהמ"ש בפרשת עוזר (רע"א 8061/95) הנ"ל (סעיף 39 בעמ' 567 לפסה"ד) קובע למעשה, כי משנעשית הפעלת מנוף על משאית באמצעות הכוח המכאני של הרכב, שזה חלק מייעודו, לשם פריקה וטעינה מהווה היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק: "כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכוח המכאני של הרכב העומד הוא חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל יעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך טעינה ופריקה, נופל לגדר החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכוח המכאני של הרכב". ראה גם ע"א 770/02 - שאבי דוד ואח' נ' אבי מסילתי. האם השימוש שנעשה ברכב קשור לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב? מדובר ברכב דו תכליתי: מחד משמש לצורך תחבורתי, מנגד, משמש לצורך ייעוד לא תחבורתי - שימוש במנוף להרמת מטענים ושינועם, השימוש בכל אחת מתכליותיו הוא שימוש הקשור איפוא לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. על ייעודה של המשאית נאמר בפרשת עוזר הנ"ל: "המשאית משמשת להובלת משא. ייעוד זה הוא תעבורתי; המשאית משמשת על פי יעודה המקורי גם להרמת מטען והורדתו. ייעוד זה - על פי תפיסתו של תיקון מס' 8 - אינו תעבורתי. נזק הגוף נגרם למערער עקב השימוש ביעוד המקורי הלא תעבורתי. נזק גוף זה נגרם עקב ניצול כוח המנוע של הרכב. בנסיבות אלה חלה החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המכאני של הרכב", ויש לראות את האירוע כ'תאונת דרכים'". (ר' לעניין זה גם פרשת אשטרום הנ"ל, וכן ע"א 6779/97 - מנופי יהודה בע"מ נ' מזל - עבודות מתכת. במקרה דנן, שמר הרכב על ייעודו התעבורתי, תוך כדי הגשמת ייעודו הלא תעבורתי, היינו פריקת מטען ע"י מנוף שהופעל בכוח המכאני של הרכב. הפריקה בוצעה באמצעות מנוף, המהווה חלק בלתי נפרד של המשאית ואשר הופעל ע"י כוח המשאית. קשר סיבתי - עובדתי: ואולם אין די במסקנה האמורה, שכן הנתבעות מדייקות וטוענות להעדר קשר סיבתי, שכן תאונת דרכים כוח מכני לא אירעה בשל כח המנוף, שאין מחלוקת שהוא מופעל על ידי הרכב הדו-תכליתי, אלא בשל הכשל במחבר (בשאקל) שאינו קשור לכח המכאני. הסיבה המכרעת לנזקו, זו שבלעדיה לא היה נפגע, זו שהייתה היעילה ביותר לקרות תאונת דרכים כוח מכני הייתה הישברות השאקל - ובין סיבה זו והכוח המכני אין דבר וחצי דבר. במסגרת חוק הפיצויים, אין החזקה המרבה חלה במצבים בהם הנזק אירע שלא עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר. יש להוכיח איפוא התקיימותם של שני מבחני משנה לבחינת הקשר הסיבתי: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. (פרשת עוזר רע"א 8061/95 הנ"ל, ע"א 7481/00, סועד פטאפטה נ' יאסר עבדאללה אבו עבד , פ"ד נו(3), 707, ע"א 1780/00 , רמי תעשיות קרמיקה (1991) נ' נור אבו זלאם, פ"ד נה(5), 485 ועוד). לטענתן, במקרה דנן פגיעתו של התובע לא ארעה עקב ניצול הכח המכאני של הרכב, התובע לא נפגע בשל סיכון שהכוח המכני של הרכב יצר, אלא בשל שאקל שנשבר - ללא קשר עם הכוח המכני של הרכב. הואיל ויש צורך בקש"ס משפטי ישיר וממשי, בין הפעלת הכוח המכני של הרכב ובין פגיעתו של התובע, והואיל ש תרומתו של הכוח מכני התמצתה בהנפת הקורה, הרי שאותו כוח מכני לא היה זה שגרם להתנתקותה וכתוצאה מכך לפגיעתו של התובע, נדרש גם קשר סיבתי משפטי. בהתייחסי לטענה הנ"ל, הגעתי למסקנה כי הגורם לקרות התאונה הינו אכן המחבר - ה"שאקל" שנשבר, ושבירתו גרמה לכך שהפלטה נפלה, ואולם אין עניין זה עומד בזכות עצמו. לדעתי, יש לראות במחבר במקרה דנן, חלק בלתי נפרד מהמנוף, שכן בלעדיו, השימוש במנוף היה מתייתר. יש לראות את השאקל כאותה יחידה הקשורה למנוף והינה חלק ממנו בפעולה זו, שהרי המנוף כשלעצמו אינו יכול להרים פלטה או משא אחר ללא רצועה כלשהיא או מחברים. תרומתו של הכוח המכאני הייתה להנפת הפלטה ע"י המנוף ויש לראות בכך כיחידה שלמה ולא מנותקת לעניין זה. לולא היה הכוח המכאני מופעל לא היה המנוף פועל, השאקל אשר קשור קשר ישיר עם המנוף נשבר כתוצאה מההנפה, שכן לו היה נשאר במצבו הסטטי טרם ההרמה, לא היה נשבר מעצמו. הפלטה נפלה תוך כדי הרמתה עם המנוף. אלמלא הרמת המנוף באמצעות הכוח המכאני של הרכב, לא היה המחבר נשבר. כוח המנוף שפעל מכוח מנוע המשאית, הוא אשר גרם לשבירה, ומכאן יש לקבוע שהמבחן הסיבתי - עובדתי מתקיים. המבחן הסיבתי-משפטי - המבחן הוא מבחן של סיכון, היינו על הנזק להיות במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב בייעוד הלא תעבורתי שבו (רע"א 6779/97 - מנופי יהודה בע"מ הנ"ל, פרשת קואסמה הנ"ל בעמ' 673). ציין לעניין זה בית המשפט: "הקשר הסיבתי המשפטי נבחן, במסגרת חוק הפיצויים, במבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר. זהו מבחן סיבתי-משפטי אשר מחד גיסא נותן ביטוי לעקרון הסיכון המשותף למבחנים המשתנים הכלולים בחוק, ומאידך גיסא גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב " (ע"א 7481/00 - סועד פטאפטה נ' יאסר עבדאללה אבו עבד . פ"ד נו (3), 707). האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המכאני של הרכב יוצר? הרכב נוצל לשימוש הלא תעבורתי, כאשר ייעודו התעבורתי נשמר. מנוע המשאית פעל, הוא אשר הפעיל את המנוף. אין ספק שהרמה עם מנוף לצורך טעינה או פריקה של פלטה במשקל שני טון, כשלעצמה יוצרת סיכון. לפיכך מדובר בסיכון לא תעבורתי שנוצר מייעודו של הרכב לפריקה במקרה דנן. בעניין דומה נקבע כי "הרמת מטען טומנת בחובּה, תמיד, סיכון לנפילתו, בין מחמת פגם במנוף, ובין מחמת פגם בקשירה. זה וגם זה הינם בגדר הסיכון הנובע מפעולת ההרמה" (עא (חי') 1753/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח ניסים כהן ז"ל, (מיום 20/11/2006 - טרם פורסם). דעתי בבחינת נסיבות המקרה היא איפוא, כי יש לראות במקרה דנן כנכנס בגדר מבחני הקשר הסיבתי. בבידוד כל מרכיב פוטנציאלי לנזק, כמו כאן לעניין המחבר, נייתר את פעולת המנוף כשלעצמה. הסיכון שבנפילת או שבירת מטען המופעל ע"י המנוף אינו חריג, לפיכך ננקטו הליכי בקרה ובטיחות עליהם יש לשמור. אסמכתא למסקנה זו ניתן ללמוד מהעובדה שלא כל אדם בעל רישיון רגיל יכול להפעיל את המנוף ויש צורך בהנפקת רישיון מיוחד לכך. לא היה כן, אלמלא הסיכונים הכרוכים בהפעלה. בשולי עניין זה אציין כי לא מקובלת עלי טענתה של "כלל" לפיה יש לאבחן את פס"ד אשטרום מענייננו: בפס"ד אשטרום הייתה המחלוקת בשאלה האם הרכב שינה את ייעודו התעבורתי, משום שבעת הפריקה ניצבה המשאית על "רגליים" הידראוליות. נקבע כי הרכב לא שינה את ייעודו המקורי ובשל העובדה כי המנוף פעל מכוח המכאני של הרכב, מדובר בתאונת דרכים. אינני מוצא הבדל משמעותי בין המקרה דנן בו נשבר המחבר לבין פרשת אשטרום בו ניזוק העגורן עצמו. דעתי היא כי יש להסתכל על תכלית החקיקה ועל השכל הישר שבפעולת הפריקה או ההעברה, מנוף לא יוכל לפעול לעיתים ללא העזרים, כגון השאקל בענייננו או רצועה במקרה אחר, ויש לראות בהם לדעתי, חלק מהמנוף לעניין הפעלתו ופעולתו. אין מחלוקת, לא נטען על ידי מי מהצדדים ואין אף יסוד עובדתי לסבור, כי המקרה נופל בגדר אחת מן החזקות החלוטות הממעטות, ואין מחלוקת שלא נגרם מפעולות איבה או במתכוון. מכל האמור לעיל, הנני קובע כי המקרה המתואר, הינו "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לאור האמור נדחית התביעה כנגד הנתבעים 3-6. נעבור איפוא לדיון בדבר השאלה הנוגעת לחלות הפוליסה, זאת על מנת לבחון ולקבוע את בעל הדין המתאים לענייננו - "כלל" או "קרנית". בעניין זה, שתי שאלות משנה: האחת נוגעת לטענה בדבר הוכחת זהותה של המשאית והשניה נוגעת לטענה בדבר שימוש שלא בהתאם לתנאי הפוליסה - ללא רשיון תקף. זהות המשאית: אין מחלוקת כי למשאית הרלוונטית היה רשיון וביטוח בר תוקף במועד האירוע, אלא שלטענת הנתבעת 1 - "כלל", לא הוכח עניין זהותה של המשאית ולא הוכח כי המשאית המבוטחת הייתה זו המעורבת באירוע הנטען. עדותו של פרוספר - בעל הרכב בעניין זה אינה מהימנה, זאת נוכח העובדה שלא העיד על כך בתצהירו, אלא בדיעבד לאחר שנשמעו הדברים מפי עד אחר - הנהג. דעתי היא, בניגוד לעמדת הנתבעת 1 - "כלל", כי יש לקבל את הטענה בדבר היות המשאית הנטענת, היחידה בחברת א.מ בנגב ובבעלות פרוספר, כמשאית שהייתה מעורבת בתאונה והיא זו שבוטחה ע"י "כלל". מעבר לעובדה, כי לא עלה בעיני חשד בעניין זה בעדים שהופיעו בפני והתרשמתי מאמינותם ומהספונטניות בה ענו את תשובותיהם, הרי שניתן ללמוד על כך גם מן הראיות עצמן: מעדות התובע עולה כי המשאית הינה של א.מ בנגב (עמוד 9 שורה 27). מעדות הנהג - מר אבו רגילה יאסר עולה, כי הוא עבד בחברת א.מ בתור נהג משאית (עמוד 15 שורות 17-18). כמו כן העיד כי מלבדו לא נהג במשאית איש וכי זו המשאית היחידה שהייתה למר אסולין (עמוד 18 שורה 1). לדבריו, המשאית שנהג עליה כל הזמן - זו המשאית שהייתה מעורבת בתאונה (עמוד 18 שורה 15).למרות שאינו זוכר את מספרה- ידע לתאר את הדגם שלה - וולבו לבן (עמוד 17 שורות 25-26). זאת ועוד, הוא העיד כי אף אחד בחברת א.מ בנגב לא נהג על משאית אחרת. מעדות מר פרוספר אסולין - בעל הרכב והחברה עולה, כי יש לו רק משאית אחת ואין אחרת, וכי לא רשם בתצהירו את מספר המשאית משום שלא נתבקש לכך (עמוד 22 ש' 19-24 ועמ' 25 שורה 3). המשאית האמורה, היא שהייתה מעורבת בתאונה (עמוד 25 שורות 6-8). כן מאשר שנכח במקום בזמן התאונה עמוד 25 שורות 6-7). מאשר את רישיון רכב המשאית וכי זו שהייתה מבוטחת בידי כלל (עמוד 25 שורות 9-11, 20-21). בתצהירו ציין מר אסולין כי המשאית הייתה מבוטחת בכלל חברה לביטוח בתעודה 334429 כשהיא בתוקף. יצויין לעניין זה, כי אף חברת "כלל" מאשרת ואינה מכחישה, כי ככל שמדובר במשאית זו, הרי שהיה לה כיסוי ביטוחי בחברה ר' אישור ב"כ "כלל" מיום 20.4.06 לפנייתו של ב"כ התובע בעקבות החלטתי. גם התובע עצמו, חף לכשעצמו מכל אינטרס מעיד כי המשאית היתה של חברת א.מ. בנגב (עמ' 5 ש' 23-24). בנסיבות אלה, בשקלול הראיות והעדויות ומשלא הובאה כל ראיה סותרת, הנני קובע כעובדה כי המשאית המבוטחת ב"כלל", היא זו שהיתה מעורבת בתאונה. תוקף הפוליסה מבחינת נהיגת הרכב והפעלת העגורן: סעיפים 7 ו- 12 לפוליסה מגבילים את זכאותו לפיצוי של מי שנהג ברכב ללא רישיון ובמקרה כזה, לא תהא תחולה לפוליסת הביטוח שהוצאה לרכב המבוטח. לשאלת תוקף הפוליסה יש כמובן נפקות מבחינת החבות: במידה וחלה הפוליסה כי אז נתבעת 1 תחוב, וככל שלא - הנתבעת 2 - קרנית. באשר לנהיגת הרכב: באשר לנהיגת הרכב, כל הנוכחים במקום, ללא יוצא מן הכלל, הן התובע (עמ' 11 ש' 12-13) והן הנתבעים 2,3,5,6 מעידים בבירור כי מי שנהג ברכב היה אבו רגילה יאסר. אין מחלוקת שלנ"ל רשיון נהיגה בתוקף והדבר אף עולה ממסמך נ/2 ב'. מעדות התובע עולה, כי הוא זוכר שנהג בדואי נסע על המשאית, והצביע על מר אבו רגילה יאסר כשנשאל (עמוד 11 שורות 12-13). הוא הסתכל על הפלטה (עמוד 6 שורה 29) ולא על המפעיל בעת הפריקה (עמוד 9 שורה 21). כמו כן כשנשאל - לגבי מי ביצע את התמרונים , ענה כי היה זה הנהג הבדואי עליו הצביע - אבו רגילה יאסר (עמוד 11 שורות 25-26). מעדות אבו רגילה יאסר עולה כי הוא נהג במשאית, ביצע את התמרונים (עמוד 17 שורה 10, ושורות 12-14), כמו כן, הנו בעל רישיון נהיגה על משאית ובעל רישיון עגורנאי עוד טרם התאונה (עמוד 16 שורות 7-8, 17-18, 21-22). עוד העיד כי הוא היחידי שנהג על המשאית וכי מר אסולין ישב לידו עת היו נוסעים לים המלח (עמוד 18 שורה 11, 15-16), וגם כי היה לוקח את המשאית הביתה (עמוד 18 שורה 20). מעדות מר אסולין עולה כי הוא הפעיל את המנוף על פי חוק, היינו יש ברשותו רישיון עגורנאי וכי הוא לא נסע במשאית. עוד עולה מן העדויות, כי מר אבו רגילה יאסר אינו עובד זמני או חדש בחברה. מדובר בנהג שנמצא בשירות הנתבעת 3, כשלוש שנים. כמו כן, התובע זכר כי בדואי נהג ברכב וידע להצביע על מר אבו רגילה יאסר כשנשאל, דבר זה מחזק את העובדה כי נהג המשאית היה אבו רגילה יאסר. לא הובאה לכל האמור כל ראיה סותרת. לפיכך הנני קובע כעובדה כי נהג המשאית היה מר אבו רגילה יאסר שהיה בעל רישיון תקף בעת האירוע. הפעלת העגורן: במקרה דנן פגיעתו של התובע ארעה שלא כתוצאה בנהיגה ברכב המדובר, אלא כתוצאה משימוש חוקי ויעודי אחר שנעשה בו. לטענת נתבעת 1, עולה מן העדויות כי מר אסולין הפעיל את המנוף. לטענתה, נמנע מר אסולין מצירוף אסמכתא כלשהי שיש בה בכדי ללמד שברשותו רישיון או תעודה המסמיכה אותו להפעיל מנוף. גם התובע לא טרח להראות כי מר אסולין רשאי להפעיל מנוף. צילומי תעודת עגורנאי - אין בהם לסייע שכן על פיהם לא ניתן לדעת מהו תאריך תוקפם. מן העדויות ומן המוצגים שהוצגו בפני, הגעתי למסקנה כי כלל רישיונות וההרשאות להפעלת המנוף היו בתוקף, הן לנהג והן לפרוספר. בנסיבות אלה, אין חשיבות לשאלה מי הפעיל את המנוף. באשר להפעלת העגורן, הוצגו בפני המסמכים הבאים: ביחס לתעודת העגורנאי של הנהג - הוצג מסמך נ/2 א'. ביחס לתעודת עגורונאי של מר פרוספר אסולין הוצגו מסמכים נ/2 ג', נ/2 ד' ו- נ/2 ה'. ולבסוף - בהתאם לצו שניתן על ידי במהלך הדיון, לבקשת הצדדים, צורפה תעודת עובד ציבור מטעם אגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, המלמדת על הסמכה ורישום תקף של שני הנ"ל - הן של הנהג והן של פרוספר, הנכונה לתאריך הרלוונטי בתיק זה. יוער, כי בתחילה נרשם מס' ת.ז. שגוי ואולם, דעתי היא כי אין לייחס לכך חשיבות. מדובר בטעות סופר, כנראה הספרה אפס הוקלדה בתחילה במקום באמצע המספר. על כל פנים תעודות אלה מאשרות כי פעולת הפעלת המנוף נעשתה כראוי. לפיכך הפעלת העגורן נעשתה תחת הרשאה חוקית, היינו רישיון הפעלה כדין, וכך אני קובע. תאונת דרכים כוח מכני - סיכום: מכל האמור נובע, כי המקרה המתואר, מוגדר כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. המשאית המעורבת היא זו שבוטחה ע"י הנתבעת 1, והנהיגה בה כמו גם הפעלת המנוף, נעשתה כדין ובהתאם לרישיונות והסמכות תקפים. אשר על כן, החבות הנוגעת לעניין, חלה על המבטחת - הנתבעת 1 - כלל חברה לביטוח בע"מ. בנסיבות אלה נדחית התביעה כנגד הנתבעת 2 - "קרנית". הנתבעת 1, תשא בהוצאות ב"כ התובע, הנתבעת 2, הנתבעים 3+5, והנתבעת 4, בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, כל אחד. תאונת דרכיםניצול הכוח המכני של הרכב