פסק דין: 1. התובע, יליד 1957, תושב לוד, קצב במקצועו ובעיסוקו, נפגע בתאונת דרכים. 2. אין מחלוקת כי על התאונה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה -1975 והתקנות על פי חוק זה וכי על חברת הביטוח אחריות לפצות את התובע על נזקיו, באם וככל שהיו, יהיו והוכחו. המחלוקת העיקרית הינה בשיעור נזקי התובע. מחלוקת נוספת היא אם התאונה היא תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. הצדדים ביקשו פס"ד בשאלת שיעור הנזק, על בסיס ראיות וסיכומים שהובאו והוגשו זה מכבר (פרק זמן שחלף בשל ערעור) ולא ביקשו השלמת נתונים לעדכון. 3. ראיות התובע היו עדותו, עדות מר אלולו דאוד, עדות מר עיסא עמאש ומסמכים. לא הובאו ראיות מחברת הביטוח לבד ממסמך נ1/ (ת.ע.צ.). 4. בסיכומיה טוענת חברת הביטוח כי ארוע התאונה הינו גם תאונה בעבודה, התובע לא פנה למל"ל ועל כן יש לערוך ניכוי רעיוני. בחנתי את הראיות וטענות חברת הביטוח ולא מצאתי בהן ממש. חברת הביטוח לא שכנעה אותי בטעוניה ולא הניחה תשתית ראויה לטענתה ולהוכחתה. גירסת התובע הינה כי סיים את עבודתו בשעה 19:00-19:30 וארוע התאונה היה ב22:00-22:30-, חברת הביטוח לא העלתה כל טענה ביחס למועד הארוע, נראה כי אינה חולקת על מועדו ומכל מקום לא חקרה כדבעי את התובע ועדיו בענין זה. מכל מקום מועד הארוע נתמך היטב בראיות וזאת מעדות התובע, עדיו ומסמכיו ואני קובע כי מועד הארוע היה בסמוך לשעה 22:00. התובע טוען כי סיים עבודתו ב19:00-19:30 (פרוט' 14) הדבר נתמך מעדות עמאש (תצהירו ופרוט' 9-10), לא נסתר וכך אני קובע. פרק הזמן מסיום העבודה ועד לארוע מתואר בדברי העד אלולו דאוד (פרוט' 8, 9) ועל פיהם: בסיום העבודה הלכו לאכול ושהו במקום זמן ניכר בשל הגשם ורק אח"כ שמו פעמיהם לתחנה המרכזית שם ארע הארוע, עדותו לא נסתרה בענין זה. לפיכך אין אני מקבל את טענת חברת הביטוח להיות הארוע תאונת עבודה, באשר בפרק הזמן מסיום העבודה לארוע, חלה הפסקה ניכרת וסטיה של ממש מהדרך שלא למטרה הכרוכה במילוי חובות העובד למעבידו (סעיף 81 (א) לחוק הביטוח הלאומי). 5. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע הסכימו הצדדים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, על מינוי בתחום האורטופדי (ד"ר ז'טלני) וזה נתן חוות דעתו, כמו כן השיב לשאלת הבהרה והשלמה לענין שלילת מינוי מומחה נוסף (עפ"י הנחיית בר"ע) . הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה. המומחה בדק את התובע ב29/10/92-. על פי האמור בחוות הדעת, פונה תובע ממקום התאונה לבית חולים איכילוב, שם אובחן כסובל משבר פתוח בשליש האמצעי של עצמות השוק השמאלית ושבר של הפטישון הפנימי בקרסול השמאלי. קיבל טיפול על ידי קיבוע פנימי של עצמות השוק בעזרת מסמר תוך לשדי, על ידי קיבוע הפטישון הפנימי בעזרת 2 מחטי קירשנר ועל ידי גבס. התובע שוחרר מבית חולים ב11/2/92- והגבס הוסר כעבור חודשיים. עוד מציין המומחה כי התובע קיבל טיפול פיזיוטרפי והדבר נכון לעת הבדיקה. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בשוק שמאלית וקושי בהליכה ללא מקל. המומחה מסכם כי לתובע נגרמו בתאונה שברים פתוחים בעצמות השוק ושבר בקרסול מצד שמאל. קיבל טיפול על ידי חיטוי הפצע, קיבוע פנימי של השברים, גבס ופיזיוטרפיה. לעת הבדיקה מצא המומחה הגבלה קלה בתנועות הקרסול ו3- צלקות לאורך השוק. המומחה מציין כי השברים בעצמות השוק ובקרסול התאחו היטב. המומחה העריך את נכותו של התובע ב5%- בגין הגבלה קלה בתנועות קרסול שמאל וזאת עפ"י תקנה 48 (3) א' - מותאם. המומחה מוסיף כי התובע יצטרך לעבור ניתוח לשם הוצאת הקיבוע הפנימי והדבר יצריך כיומיים אשפוז וחופשת מחלה של שבועיים-שלושה. במענה לשאלת ב"כ התובע לענין זה השיב המומחה כי עלות שכרו של רופא פרטי תהיה כ1,000- $ בנוסף להוצאות בית חולים. בתשובה להחלטת הבר"ע לענין מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי השיב המומחה כי לפי נסיונו ואופי הפגיעה, אין קשר בין התאונה למצבו הנפשי המעורער הנטען. על פי התעוד הרפואי לא היתה פגיעה נוירולוגית. פגיעותיו היו שפשוף בראש ושברים בשוק וקרסול. פניתו של התובע לטיפול נפשי רק כעבור שנתיים לאחר התאונה ומהצטבר הסיק או קיומו של קשר בין התאונה למצבו הנפשי הנטען. עיינתי בחוות דעת המומחה, בתשובותיו, בראיות ובסיכומי הצדדים, שוכנעתי לקבל ולאמץ את הערכות המומחה ואני קובע כי נכותו הרפואית של התובע הינה 5% בגין הגבלה קלה בתנועות קרסול שמאל עפ"י תקנה 48 (3) בדרגה נמוכה מס"ק א' לתקנה. 6. התובע טוען כי הנכות שנקבעה לו מהווה נכות תפקודית במלואה, בהתחשב במקצועו - קצב, ועיסוקו - מפרק עופות בשוק הכרמל, עבודה הדורשת מאמץ, כוח פיסי ועמידה ממושכת (סעיף 11 לתצהיר ע.ר.). התובע מוסיף וטוען כי פגיעותיו ונכותו פוגעים בכושר השתכרותו מעבר לשיעור הנכות וזאת בהתחשב באופי הפגיעות, הנכות ועיסוקו. חברת הביטוח טוענת כי לפגיעותיו ונכותו (5%) של התובע אין השלכה תפקודית כלשהיא וכלשונה "ובעניננו הרי שהתובע כלל לא העיד על מגבלתו כתוצאה מהתאונה, הוכח כי בעברו וללא קשר לתאונה מעולם לא התמיד בכל עבודה, ובסך הכל מדובר בחמישה אחוזים...." (מתוך סעיף ג' לסיכומיה). הרישא, לפחות, בדברי חברת הביטוח אינו מדויק. התובע נפגע בצורה לא קלה. עפ"י תיאור הפגיעה בחוו"ד המומחה אובחן התובע כסובל משבר פתוח בשליש האמצעי של עצמות השוק השמאלית ושבר של הפטישון הפנימי בקרסול השמאלי. הטיפול שקיבל כלל קיבוע פנימי של עצמות השוק בעזרת מסמר תוך לשדי, קיבוע הפטישון הפנימי בעזרת 2 מחטי קירשנר וגבס. התובע היה מאושפז כ8- ימים, שוחרר עם גבס שהוסר כעבור חדשיים, נזקק להליכה בסיוע קביים, אח"כ מקל וקיבל טיפול פיזיוטרפי מאז ונכון לבדיקתו על ידי המומחה (29/10/92) ומתוך חוות הדעת). תלונות התובע בפני המומחה היו כאבים בשוק שמאל וקושי בהליכה ללא מקל (לאותה עת). בבדיקתו מצא כאמור, המומחה, כי נותרה לתובע הגבלה קלה בתנועות הקרסול ו3- צלקות לאורך השוק וכי הוא נותר נכה בשל הגבלה זו שבתנועות הקרסול. עוד ציין המומחה כי התובע יצטרך לעבור ניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי - דבר שידרוש אשפוז ותקופת החלמה. בעדותו מוסר התובע - בניגוד לטענת חברת הביטוח בסיכומיה - כי לאחר שחרורו התהלך תקופה ארוכה בעזרת קביים (סעיף 8 לתצהירו), שהה בחופשת מחלה תקופה ממושכת (סעיף 7 לתצהירו ומסמכים 7, 9, 16, 17 שצורפו לו), נזקק לעזרת אשתו בפעולות היום יום (סעיף 8 לתצהירו), עובר לתאונה עבד כ12- שעות ביום ב4- ימים בשבוע, בעיסוקו ולאחריה הרבה פחות שעות (סעיף 11 לתצהירו - פרוט' 14) וכן עדות עיסא. סבורני כי לפגיעותיו ונכותו של התובע יש השפעה על כשרו הכללי והתעסוקתי, אך לא ניתן ולא ראוי לקבוע את שיעורה באופן שווה על כשרו הכללי והתעסוקתי. שיעור הנכות אינו אלא אחת מני כמה גורמים המהווים קנה מידה לשיעור הפגיעה בפרט נוכח שינויים מהותיים באורח חייו של התובע, הן מהבחינה האישית והן התעסוקתית (גירושין, שהות בכלא ומצב נפשי) בתקופה שלאחר התאונה. מכלל הראיות וחוו"ד המומחה בכללם, שוכנעתי כאמור כי הפגיעה והנכות הותירו רישומיהן על כושרו של התובע, פגמו בה, שיעורן - במנוחים כספיים - יקבעו בראשי הנזק השונים ויצוין כבר עתה כי לנוכח הנתונים המספריים החסרים או יותר נכון המסופקים - הסכומים העיקריים יקבעו על דרך אומדנא דדינא. כידוע, מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק במצב בו היה בזמן התאונה ואלמלא ארעה ולא לשפר את מצבו. 7. התובע עותר לפצותו בראשי הנזק הבאים: (עפ"י הסדר בסיכומיו). א. הוצאות - לקניית תרופות, טיפול רפואי, נסיעות לטיפולים רפואיים, נסיעות מוגברות בשל מוגבלותו והגבלתו בנהיגה לרכב אוטומטי (פרוט' 14-13). הסכום שנתבקש היה 1,739 ש"ח לעבר ו1,000- ש"ח לעתיד. התובע מוסיף ומציין כי הצורך לעתיד נתמך גם מחוו"ד המומחה ותשובתו לפיהן צפוי התובע לניתוח עתידי עם אשפוז ותקופת החלמה (אי כושר) לצורך הוצאת הקיבוע. הסכומים ננקבו נכון לסיכומי התובע מ21/11/96- וכזכור התאונה הינה מ4/2/92-. חברת הביטוח בסיכומיה מתייחסת לראש נזק זה כך: "התובע לא הוכיח כל נזק מיוחד, לרבות הוצאות כלשהן, מה גם שנזקיו הנטענים בגין נסיעות ו/או טיפולים רפואיים, היו יכולים להשתלם לו לו פנה למוסד לביטוח לאומי, כאמור". לענין הפניה למוסד קבעתי לעיל כי אין מדובר בתאונת עבודה בעת קרות התאונה וזמן לאחריה לא היה בתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד1994- (בתוקף מ1/1/95- לפי סעיף 71 לחוק). לתצהיר התובע צורפו קבלות שהתקבלו בהסתייגויות (פרוט' 11-10) המשקפות הוצאה, צורך וקשר סיבתי לתאונה. התובע מסר דבריו לגביהם בעדותו הראשית (סעיף 9, 12, 13 לתצהירו), לא נחקר ולא נסתר בח.נ. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לראיות ולחוו"ד המומחה ותשובותיו ולנוכח פגיעותיו ומוגבלותו, סבורני כי הסכום לו עותר התובע אינו מופרז, יש תשתית ראייתית להעתר לו והתשתית שלא נסתרה על ידי חברת הביטוח. אני מזכה את התובע בראש נזק זה - עבר ועתיד - בסכום של 5,000 ש"ח להיום. ב. הפסד השתכרות לעבר: לטענת התובע הוא התהלך עם קביים תקופה של כשבעה וחצי חודשים והואיל ומקצועו כקצב מצריך כוח פיזי רב ועמידה ממושכת על הרגליים, נבצר ממנו לחזור לשוק העבודה במשך זמן רב ועד כשנה לפני סיכומיו, קרי - עד 11/95. לטענת התובע עמד שכרו עובר לתאונה ע"ס 2,000 ש"ח לחודש נטו ואילו לאחריה על 1,100 ש"ח (סעיף 11 לתצהירו). לטענתו שכר זה אינו משקף נכונה את כושר השתכרותו אלמלא התאונה. התובע עורך השוואה עם שכרו של חברו לעבודה העד עימאש עיסא המשתכר 200 ש"ח נטו ליום (סעיף 4 לתצהירו) ובחישוב חודשי - 4,000 ש"ח. לטענתו הסכומים שקיבלו היה נטו וללא תלושים וכך יש לקבוע את בסיס שכרו ואת יכולת השתכרותו. לתקופה שמהתאונה ועד 12/92 טוען התובע להפסד מלא, ממועד זה מציין הוא כי אינו דורש פיצוי באשר ריצה מאסר ומתקופה מה לאחר שחרורו עותר הוא לפיצוי על בסיס 10% משכרו המצופה, באשר הפגיעה בכושר השתכרותו עולה על נכותו הרפואית (5%) והדבר אף התבטא, לטעמו, בירידה בפועל בשכרו. חברת הביטוח טוענת כי שכרו של התובע עובר לתאונה לא הוכח ואין די בעדות התובע וחברו ללא כל הצדקה לאי העדת המעביד וכאשר אין תלושי שכר. לטענת חברת הביטוח תעודת אי כושר שהוצגה משקפת 48 ימים בלבד, התובע לא עבד באופן סדיר ומתמיד (עדותו פרו' 14) ואף לא בהיקף מלא גם כשעבד (פרוט' 14). גם שעות העבודה לא היו סדירות וברורות כעולה מעדות חברו (פרוט' 10) ועל בסיס עדות התובע וחברו לא ניתן לקבוע ממצא לגבי בסיס השכר, בשל סתירות מעדות התובע לתשובותיו בשאלון. חברת הביטוח מניחה, לצורך החישוב בהצעתה לפיצוי, כי בסיס השכר היה 2,000 ש"ח אך לא מציעה כל סכום להפסד עבר (בשל זכותו מהמל"ל - טענה שנדחתה) ולעתיד מציעה היא 1,000 ש"ח. (?!) מהראיות שהובאו אין ספק שהתובע עבד בסמוך לפני התאונה כקצב בשוק הכרמל אצל אחד בשם גרבי כאשר ימי העבודה ושעות העבודה לא היו קבועים וסדירים וכן גם לא חודשי העבודה (עדות התובע ועמאש) . התובע עבד כאשר חפץ היה ולא התמיד בעבודה זו ואחרות (פרוט' 14) את שכרו קיבל במזומן והשכר לא גובה בתלושי שכר (עדות עמאש והתובע). אין, אמנם, כל הצדקה לכך שהתובע נמנע מלזמן את מעבידו להעיד, אך מעדותו ביחד עם עדות עמאש ודאוד שעבדו עימו וחרף השינוי בסכום הנטען לעומת תשובות לשאלון (בו מצוין סכום גבוה יותר מ2,000- ש"ח לחודש), נדמה לי שניתן לקבוע ממצא לבסיס השכר על סמך הטענה שלא נסתרה לפיה התובע עבד עובר לתאונה 4 ימים בשבוע מבוקר עד ערב כעדותו ועדות עמאש ודאוד ובמשך 4 ימים בשבוע כפי עדותו שלו (פרוט' 4). התובע מעיד (סעיף 11 לתצהירו ופרו' 14) ששכרו החודשי עובר לתאונה היה 2,000 ש"ח ועל בסיס הקביעה בדבר 4 ימים בשבוע ליום עבודה מדובר בכ110- ש"ח ליום, סכום שנראה סביר בהחלט. אני מקבל איפוא את עדות התובע וטענותיו בסיכומיו לענין זה וקובע את בסיס השכר ל2,000- ש"ח ומשוערך להיום 3,850 ש"ח (מתוך תחשיב התובע מ24/5/99- ומדד אחרון). יצוין כי גם חברת הביטוח, בסיכומיה, הניחה בסיס שכר בסכום זה מתוך התנגדות לסכום גבוה ממנו - סכום שנרשם בתשובות לשאלון. מחוות דעת המומחה הרפואי עולה כי התובע שוחרר מגובס ובעת שנבדק על ידו (10/92) התהלך בעזרת מקל, התלונן על קושי בהליכה בהעדרו ועל כאבים בשוק שמאלית. מתוך המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו, נראה שהיה בטיפולים רפואיים כחצי שנה לפחות לאחר התאונה ובמסמך מ15/9/92- (17) הופיע בפני מטפלו עדיין עם קביים והומלץ כי "יזרוק את הקביים" "הטיפול אצלנו נגמר" וכי יטופל בפיזיוטרפיה. עפ"י חוות דעת המומחה היה התובע מטופל בפיזיוטרפיה נכון לעת הבדיקה (סוף 10/92). בהתחשב בפגיעה, במסמכים הרפואיים ובעיסוקו, נראה לי סביר לקבוע תקופת אי כושר (שמשמעותה בנסיבות עיסוקו - אי כושר מוחלט) של 10 חודשים מיום התאונה. לאחר מועד זה אין כל קשר בין התאונה לכך שלא שב לעבודה זו או אחרת באשר מ17/12/92- החל בריצוי מאסר בפועל (נ1/). גם לאחר שחרורו ממאסר (15/6/93) אפשר ולא שב לעבודה זו או אחרת ועבד באופן חלקי (אם בכלל), אך בלא קשר לתאונה אלא בשל נסיבות אישיות ומצב נפשי (סעיף 10 לתצהירו, פרוט '14) ושובו כעבור זמן מה לעבוד באופן חלקי אצל גרבי, תואם את מידת "התמדתו" בעיסוק גם לפני התאונה, כאשר לכך יש להוסיף גם את ההדרדרות במצבו לאחר המאסר וגירושיו מאשתו. יחד עם זאת אין לומר, כי הפגיעה והנכות לא פגעו כלל בכשרו התעסוקתי אלא שבהעדר נתונים בדוקים יש לקבוע את שיעור הסכום המשקף את הפגיעה בדרך של אומדן. לעבר איפוא אני פוסק לתובע הפסד של שכרו המשוערך לתקופה של 10 חודשים מיום התאונה והסכום להיום הינו 38,500 ש"ח. (מעוגל). כאמור, לאחר שהתובע שוחרר מכלאו, לא היתה מניעה שישוב לעבודתו ואם לא עשה כן הרי זה לא בקשר עם התאונה ופגיעתו. לדבריו שב לעבודה חלקית אצל גראבי באמצע 95 (סעיף 11 לתצהירו) ואילו לפי עת2/ עמאש שב התובע לעבוד כשנה-שנתיים אחרי התאונה (שהיתה ב2/92-) כאשר לפי דברי התובע לא התמיד במקום העבודה כי "התעייפתי ממקום עבודה זה" (פרוט' 14) גם ללא קשר לתאונה ולפניה. נתונים לעריכת חישוב מדויק אין ולא שוכנעתי כי התובע נפגע בכושרו התעסוקתי כדי שיעור הנכות ודאי לא למעלה ממנה, בקשר עם התאונה, שהרי נסיבות נוספות פגמו ביכולתו (מצבו הנפשי וכו') והתנהגותו התעסוקתית ממילא לא היתה עקבית, מתמידה ורציפה. על כן משקיימת פגיעה כלשהיא ובהעדר נתונים מדויקים ובדוקים, יש מקום לפסוק על דרך האומדן . לעתיד, בהתחשב באמור לעיל, בגילו, בעיסוקו ובנסיבות שפורטו וכשלנגד עיני החישוב האקטוארי שערך התובע בתחשיבו המהווה כ65,000- ש"ח ל5- אחוזים, אני פוסק לתובע 30,000 ש"ח ויודגש כי הפגיעה בכשרו אינה כלה תולדת הפגיעה בתאונה נשוא התביעה והתנהגותו התעסוקתית ממילא, לפי דבריו, אינה, ולא היתה מתמידה, רציפה ועקבית. ג. נזק לא ממוני התובע עותר לפצותו בשיעור השווה ל10%- נכות חרף קביעת המומחה לקיומם של 5 אחוזי נכות בלבד וזאת בין היתר נוכח היקף ועוצמת הפגיעה, הטיפול הרפואי לו נזקק, תקופת אשפוזו (כ7- ימים) התקופה הממושכת לאי כושר במהלכם היה בגבס כחדשיים וחדשים ארוכים אח"כ נזקק לקביים לצורך הליכה. חברת הביטוח מציעה פיצוי ל5- אחוזי נכות בתוספת 6 ימי אשפוז ובניכוי גיל (תובע יליד 1957, והתאונה מ2/92-). לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה הרפואי, במסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע ושמעתי את עדותו, שוכנעתי כי בנסיבות הענין יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לנזק הלא ממוני בגין פגיעותיו בתאונה, בהתאם לתקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו1976- וזאת בסכום השווה ל10- אחוזים מהסכום המקסימאלי ונכון ליום התאונה. התובע עותר לפצותו בסכום זה עפ"י חישוב שהוא לאחר ניכוי גיל וכיוון שכך עתר, כך אני נעתר. הסכום הוא 20,080 ש"ח (מעוגל) להיום. יצוין כי התובע יזקק לניתוח הוצאת קיבוע פנימי המצריך ניתוח, אשפוז של כיומיים ותקופת החלמה של כשבועיים-שלשה (מחוו"ד המומחה הרפואי). ד. עזרת צד ג' התובע עותר לפצותו בראש נזק זה בסך 5,000 ש"ח לעבר ובסך 20,000 ש"ח לעתיד (על דרך אומדנות). לטענתו בתקופת החלמתו הארוכה נעזר באשתו והיה צריך לעזרתה באותה עת. לדבריו (סעיף 8 לתצהירו) נאלצה אשתו לקחת חופשה מעבודתה על מנת לסייע בידו בפעולות יום יום ואח"כ, למרבה הצער, התגרשה ממנו משכלו כוחותיה לטפל בו ולפרנסו (סעיף 10 + 15 לתצהירו). התובע נחקר על כך על ידי חברת הביטוח והשיב כי אומנם אשתו עובדת במקום מסודר ומקבלת תלושי שכר אך אלה אינם ברשותו ואין הוא יכול להראות כי אכן לקחה ימי חופש עבורו (פרוט' 12). עוד הוסיף התובע ביתר תוקף כי גירושיו מאשתו לא היו אלא בשל התאונה ולא מכל סיבה אחרת (פרוט' 13) . התובע לא הביא את אשתו (גרושתו לעת העדות) להעיד ולא הציג כל אסמכתא לענין העדרויותיה מהעבודה. חברת הביטוח מאידך, לא הביאה כל אסמכתא ועדות לסתור עדותו כי בשל התאונה ומצבו אח"כ - התגרשו למרות שעל פי שאלות בא כוחה היו בידיה פרטים וזהות אדם, מעין מתווך, שבפניו קיימו הליך של שלו"ב. בסיכומיה טוענת חברת הביטוח כי אין כל יסוד לדרישת התובע לפיצוי בראש נזק זה וציינה כי התובע לא העיד את אשתו ולא המציא תלושי שכרה למועדים הרלוונטיים ובעדותו אין די. אין ספק כי פגיעותיו של התובע בתאונה גרמו לו להיות מושבת מפעולות יומיומיות שאותן יכול היה לבצע אלמלא התאונה, שהרי שוחרר מבית חולים עם גבס על רגלו שנשברה בשני מקומות בשברים פתוחים (שוק וקרסול) וללא יכולת דריכה והליכה. הגבס הוסר לאחר חדשיים, לאחריהם התהלך עם קביים ועדיין ללא דריכה מלאה, אח"כ עם מקל ופיזיוטרפיה והכל במשך מספר חודשים ניכר (לפחות עד 8/92 - מתוך המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו). אני מקבל את הטענה לפיה אשתו של התובע עבדה באופן סדיר באותה עת ולא הוכח כי נעדרה מעבודתה לצורך טיפול בו, אך ברור שמידת העזרה שלה הוא נזקק סמוך לאחר התאונה, חורגת מעזרה רגילה, בנסיבות של פגיעתו, ולעת ההחלמה, היתה עדיין אשתו עימו. לפיכך סבורני שיש מקום לפצות את התובע בראש נזק זה של עזרת הזולת לתקופה הסמוכה לאחר התאונה מה שאין כן לצורך העתיד, לגביה לא הוכח כל צורך בקשר עם התאונה. הסכום לו עותר התובע לעבר בסך 5,000 ש"ח לא נראה לי מופרז נכון להיום (ויצוין כי התאונה הינה מ2/92-). ה. טיפול רפואי בעתיד התובע עותר לפצותו בסכום הנדרש לניתוח הוצאת קיבוע פנימי ותקופת אי כושר בעקבותיו (בהתאם לחוו"ד המומחה ותשובת הבהרה מטעמו). חברת הביטוח לא התייחסה לכך בסיכומיה, כל עיקר. טענת התובע נתמכת על חוו"ד המומחה הרפואי ותשובתו ויש מקום להעתר לפיצויו של התובע בענין זה. לא הובאו נתונים באם התובע קיבל את הטיפול הרפואי נכון למועד הסיכומים ומאז ועד עתה. בהעדר ראיה לסתור, יכול התובע, היום, לקבל את הטיפול הרפואי הנטען במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועל כן, כל שיהיה זכאי לו בענין זה הוא פיצוי בגין תקופת אי כושר לאחריה, אשר הוערכה על ידי המומחה ביומיים אשפוז וחופשת מחלה של כשבועיים שלושה. נראה לי כי פיצוי בשיעור השווה להפסד שכר של חודש יהווה פיצוי הולם וכך אני קובע. הסכום הוא 3,850 ש"ח (מעוגל). 8. סיכומו של דבר הסכומים הנפסקים לתובעת הם: א. הפסד השתכרות לעבר - 38,500 ש"ח. ב. הפסד השתכרות לעתיד - 30,000 ש"ח. ג. נזק לא ממוני - 20,080 ש"ח. ד. עזרת צד ג' לעבר - 5,000 ש,ח. ה. לטיפול רפואי בעתיד - 3,850 ש"ח. סה"כ - 97,430 ש"ח. מסכום זה יש לנכות תשלומים תכופים שהם 25,200 ש"ח להיום (מעוגל + מדד אחרון) - לא ניתנו נתונים לעניין שכ"ט על סכום זה. לתוצאה שבסך 72,230 ש"ח יש להוסיף שכ"ט בשיעור של 13% + מע"מ כחוק. כן זכאי התובע להחזר אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתשלומה ועד פרעון בפועל. כל הסכומים צמודים למדד ונושאים ריבית מהיום ועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסה