פסק דין : 1. לפניי בקשתה של התובעת למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז- 1986, עקב תאונת דרכים שאירעה לתובעת ביום 9.9.97. 2. ב"כ חברת הביטוח התנגדה לבקשה. לטענתה, בכתב ההגנה, "יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שאינה מגלה עילה, וזאת בין היתר לאור העובדה שנזקיה הנטענים של התובעת, והמוכחשים כשלעצמם, הם נזקים שנגרמו לתובעת לאחר שנודע לה, כי גרמה למותו של אדם זר שדרסה. הנזק הנפשי הנטען אינו בר פיצוי, בין היתר מאחר והוא נזק שאינו תוצאה של התאונה, כי אם תוצאה של ידיעה מאוחרת יותר על מות הנפגע...". 3. במסגרת הדיון בבקשה זו העידה התובעת והצדדים הגישו סיכומיהם לבקשה. 4. ב"כ הנתבעת ביקשה להסתמך על הבדלים בתיאור נסיבות התאונה כפי שמסרה התובעת בעדותה בבית המשפט לבין זו שמסרה לפסיכולוגית שבדקה את התובעת ימים מספר לאחר התאונה. לשיטתה של ב"כ הנתבעת, מהתיאור שמסרה התובעת לפסיכולוגית עולה, כי התובעת לא נפגעה כלל בתאונה ולכל היותר ניתן לומר כי היא משתייכת למעגל הנפגעים המשני, היינו, הזעזוע הנפשי שנגרם לתובעת הינו זעזוע משני לאירוע התאונה ונבע בעקבות הידיעה על מותו של הולך הרגל בתאונת הדרכים יום לאחר התאונה ורגשי האשם הנלווים לכך. ב"כ הנתבעת מבקשת להסתמך על פסק הדין ברע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דוד דהן ואח', פ"ד מד(3) 436, (להלן: "הלכת אלסוחה") וטוענת, כי התובעת איננה ממלאה אחר התנאים שנזכרו שם ועל כן יש לדחות התובענה. 5. ב"כ התובעת חולק על עמדת הנתבעת. לטענתו, הפגיעה הנפשית של התובעת החלה בעת התאונה ונמשכה לאחר מכן עד כי נזקקה לטיפול רפואי פסיכולוגי, ואין כל מקום להחיל את הלכת אלסוחה בענייננו. 6. כפי שעולה מעדותה של התובעת היא לא נפגעה פיזית בגופה בתאונה. הודעתה לנסיבות התאונה נגבתה במקום התאונה, כפי שעולה מהרשום בהודעתה במשטרה, על ידי חוקר המשטרה וכפי שעולה מתוכן ההודעה (עמ' 1 ש' 4) "מצביעה על הרמזור", "מצביעה על כתם הדם" (שם, ש' 27). 7. מעדותה של התובעת בבית המשפט עולה, כי ביום 12.9.97 פנתה לרופאת המשפחה, ד"ר הרט נטע, פגישה שנקבעה קודם לתאונה, והרופאה מסרה לתובעת "תעודת מחלה" למשך יומיים, מיום 10.9.97 ועד ליום 11.9.97, כאשר האבחנה הינה POST TRAUMATIC SN. . (התעודה צורפה לכתב התביעה). לטענת התובעת רופאת המשפחה המליצה לה לפנות לטיפול פסיכולוגי. 8. בפגישה עם הפסיכולוגית שנערכה כבר ביום 12.9.97, תיארה התובעת את נסיבות התאונה, וכך נרשם על ידי הפסיכולוגית (בעותק המודפס שצורף לכתב התביעה) - "ביום שלישי אחה"צ נסעה מהעבודה. בחור/גבר התפרץ לכביש כאשר נסעה במסלול האמצעי והתנגש בפנס השמאלי שלה. יעל עצרה את המכונית בצד והלכה לראות מה שלומו, ביקשה שיעזרו לו, חשה חולשה ושעומדת להתעלף, ביקשה כי יתקשרו גם לבעלה. ניגשו אל הבחור וחבשו אותו, וכך הסיקה שחי. הבוחן לא שלל רשיון אלא גבה עדות. למחרת נסעה לעבודה ושם ניסתה לברר מה מצב הפצוע, ללא הצלחה. יוסי בא ולקח אותה למשטרה ושם נודע לה שהבחור נהרג... בעבודה - ריכוז לא מלא, גם בבית, אם כי מתפקדת, ישנה לסירוגין בלילה השני, עכשו שינה תקינה. יומיים ראשונים אכלה פחות והחל מאתמול - אוכלת תקין. לא הלכה לעבודה כי חשה לא מרוכזת. חלמה על התאונה ללא נפגעים. נוהגת". 9. בעדותה הראשית תיארה התובעת את נסיבות התאונה כך (פר' עמ' 1) - "ת. נסעתי בכביש גולדה מכיון העיר לכיוון גבעת זאב. בעת נסיעתי התפרץ לפתע אדם לכביש משמאלי. הייתי בנתיב מרכזי ניסיתי לברוח לנתיב הימני ללא הצלחה. הוא השיג אותי ופגע באוטו בעוצמה עף באויר נכנס בשמשה הקדמית מול פניי בעוצמה חזקה. הרכב הזדעזע הוא עף באויר ונפל על הכביש הצלחתי לעצור וניסיתי לצאת ולא יכולתי ללכת כי כולי רעדתי, הייתי בשוק, לא הרגשתי את רגלי עמדתי להתעלף. ניסיתי להגיד לאנשים שיעזרו לו ואז הבינו שאני במצוקה, ניגשו אלי להרגיע אותי. נתנו לי לשתות מישהו טיפל בו, ביקשו תיק עזרה ראשונה הוא קיבל טיפול והיה בחיים, ועדיין לא הייתי מסוגלת לגשת אליו, ישבתי בצד . ש.ת. זה היה אחרי הרמזור השני בכביש גולדה העליה לכיוון רמות. הגיעה משטרה והמתינו עד לבוא בוחן התנועה. אחרי שפינו אותו היו אנשים שחיכו איתי והרגיעו אותי. הבוס שלי נשאר איתי . זה היה בשעה 17:00 או 17:30. בעלי בא לקחת אותי הביתה. שאלתי בבי"ח מה שלומו ולא רצו לתת לי אינפורמציה. ש. נגרם לך הלם, מה גרם לך לדבר הזה. ת. אבדן שליטה אני רואה שמשהו עומד לקרות ואי אפשר להמנע מישהו בסכנה ואני בסכנה. הפגיעה שלו ברכב היתה ממש מולי מעל ההגה. כאילו שהוא לוקח אותי איתו. השוק התחיל מרגע הפגיעה... חוסר האונים, שמשהו עומד לקרות וזה לא בידיים שלי. ש. למחרת. ת. ניסיתי לתפקד ולא הצלחתי ומאוחר יותר בעלי לקח אותי למשטרה ואמרו לי שהנפגע נפטר. השוק התעצם מאוד. נוכח התפקוד בבוקר והמצב הנפשי שהייתי בו לא חזרתי לעבודה. זה היה יום רביעי וחזרתי רק ביום ראשון". (ההדגשות שלי - א.פ.). בחקירתה הנגדית (שם, שם ש' 20) אמרה התובעת - "ת. לא חשבתי כלל ללכת לרופא. לא הבנתי המצב בו הייתי. כשהלכתי לרופאת משפחה היא אמרה שאני חייבת ללכת לטיפול פסיכולוגי כי אני במצב של פוסטרומה. זה היה יומיים לאחר התאונה. ש. נכון לומר שניגשת לרופאת המשפחה מסיבה אחרת. היה לך תור, או סיבה אחרת. ת. נכון, אך כשראתה את מצבי , למזלי התחילה לדובב אותי ואז אמרה לי לפנות לטיפול פסיכולוגי. ולפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי ובאותו יום הרמתי טלפון לפסיכולוגית". עוד הוסיפה התובעת בחקירתה הנגדית, כי המשבר החזק היה ביום הראשון לתאונה, וגם היום השני לא היה קל. היא לא היתה מסוגלת להכנס לאסיפת הדיירים שהיתה באותו יום וגם לא הצליחה לאכול. 10. איני מקבל טענת ב"כ הנתבעת שיש להסתמך על נסיבות התאונה לפי מה שנרשם על ידי הפסיכולוגית שאליה פנתה התובעת שלושה ימים לאחר התאונה, על פי המלצתה של רופאת המשפחה. כפי שניתן להתרשם, הפסיכולוגית ערכה במילותיה שלה, רישום קצר, תמציתי וסכימטי של דברי התובעת, שאינו מקיף בהכרח את כל אשר נאמר לה על ידי התובעת. כך גם העידה התובעת בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת (פר' עמ' 3) - "ש. וכשקראת אותם יחד עם הגב' סבן בקליניקה שלה מצאת שמתעדים במדוייק מה שקרה. ת. התעתיקים הם הערות שהיא כותבת. זה לא מילה במילה אך משקפים את מהלך הדברים". אולם גם מתעתיק השיחה מיום 12.9.97 ניתן להתרשם, כי התובעת לא תיפקדה בצורה רגילה. מיד לאחר הפגיעה "חשה חולשה ושעומדת להתעלף" ולאחר מכן במשך היומיים הראשונים אכלה פחות. בבוקר שלאחר התאונה, עוד טרם נודע לה על מותו של הנפגע, לא הלכה לעבודה כי חשה לא מרוכזת. 11. בטוח אני, כי ב"כ התובעת הבהיר לה החשיבות שיש לעדותה בבית המשפט לענין נסיבות התאונה והחשש לדחיית התובענה לאור טענות הנתבעת. עם זאת לא התרשמתי מעדותה על דוכן העדים, כי ניסתה לשנות את גירסתה, או כי ניסתה לנסח דבריה בצורה ש"יתאימו" לה יותר, לגירסה שתהא נוחה לה יותר. התרשמתי, כי במהלך עדותה חוותה התובעת בזכרונה את התאונה הקשה בה היתה מעורבת, וניסתה לשחזר בבית המשפט לפרטי פרטים את האירוע. וזאת ייאמר, כי גירסתה בחקירה הראשית נמסרה בעל פה מעל דוכן העדים ולא בתצהיר שנערך במשרד, אשר בו ניתן לנסח הדברים בצורה שתהא נוחה יותר לצד התובע במשפט. בבית המשפט מסרה התובעת עדות מפורטת ופרטים מלאים יותר, לרבות תחושותיה בעת הפגיעה ומיד לאחריה. מיד לאחר הפגיעה היא מעידה "לא יכולתי ללכת כי כולי רעדתי, הייתי בשוק, לא הרגשתי את רגליי, עמדתי להתעלף". תיאור הדומה לזה שמסרה לפסיכולוגית שלושה ימים לאחר התאונה. ועוד לדברי התובעת - "השוק התחיל מרגע הפגיעה". באותו מועד לא ידעה התובעת כי הנפגע מת לאחר מכן בבית החולים. רק למחרת כשבעלה לקח אותה למשטרה ונמסר לה כי הנפגע מת, "השוק התעצם מאוד" אולם השינוי, לכאורה, במצבה הנפשי החל על אתר. 12. לאור האמור איני סבור כי יש להחיל במקרה דנן, בשלב זה, את האמור בהלכת אלסוחה, ואבהיר את האמור. מהמובאות עד כה עולה, לכאורה, כי התובעת נפגעה פגיעה נפשית בתאונה עצמה, ועל כך קיים התיעוד של רופאת המשפחה וכן תעתיק השיחה של התובעת עם הפסיכולוגית מיום 12.9.97, ואף עדותה בבית המשפט. פס"ד אלסוחה עוסק בשאלה העקרונית האם ניתן להרחיב את מעגל הנפגעים לאלו הטוענים לפגיעה נפשית, לקרובים ממדרגה ראשונה, שלא היו מעורבים עצמם בתאונה, אך נחשפו לתוצאותיה, בין באופן ישיר, כשהיו נוכחים ממש בעת האירוע וראו את הפגיעה בקרובם, שאז יש לראותם כ"קרוב נוכח", ובין באופן עקיף, כאשר נחשפו לתוצאות התאונה ולפגיעה בקרובים להם, ולאחר התאונה, ובלא שהיו נוכחים בעת האירוע, שאז יש לראותם כ"קרוב נעדר". אולם, מי שהיה מעורב פיזית בתאונה כמו במקרה זה, ונפגע פגיעה נפשית, לטענתו, גם אם לא נפגע פיזית, מה יהא דינו? בבר"ע (י-ם) 7/95 לנדמן יהודה נ' עזבון המנוח עמית עידו ז"ל ואח' (פורסם בצלטנר 3116) הותיר כב' השופט עדיאל שאלה זו בצריך עיון כיון שבמקרה שבא בפניו נפגע התובע גם פגיעה פיזית, אולם העלה את הדוגמא הבאה: "נוסע במכונית היה מעורב בתאונת דרכים, לו עצמו לא נגרם כל נזק גוף, או שנגרם לו נזק קל, אך נגרם לו נזק נפשי עקב החוויה הטראומטית שעבר, כולל עצם אירוע התאונה, האיום שנשקף לחייו בגין כך, וגם עקב מראות האימה שראה וחווה תוך כדי כך למראות גופות הנפגעים המוטלים לידו, הדם הניגר מהם וכד'. האם תאמר כי במקרה כזה צריך יהא, לשם קביעת הפיצוי המגיע, לבדוק מי הם הנפגעים ובאם אין מדובר בקרובי משפחה, ולא סתם קרובים אלא קרובים מדרגה ראשונה, לא יהא אותו נפגע זכאי לפיצוי עקב פגיעתו הנפשית?" (ההדגשה שלי - א.פ.). סבורני כי המקרה שלפנינו משמש דוגמא טובה למקרה שהעלה כב' השופט עדיאל. על פי תיאורה של התובעת את התאונה, תיאור המקובל עלי והעולה אף מההודעה במשטרה, אותה מסרה במקום התאונה, נהגה היא בכביש רב נתיבי, כאשר הולך רגל התפרץ לפתע לתוך הכביש משמאל, היא לא הספיקה לבלום, פגעה בהולך הרגל שהתרומם באויר ונפל על מכסה המנוע מעל הכנף השמאלית של מכוניתה ונחבט בצד שמאל של השמשה הקדמית. התובעת יצאה ממכוניתה וראתה את הולך הרגל שכוב כאשר הוא מדמם. (ראה הודעתה במשטרה שורות 27-11). דומה, כי גם הנתבעת תסכים כי לו היתה התובעת נפגעת פיזית בגופה, היה מקום לתביעתה בגין פגיעה נפשית, ומאי שונה באם לא נפגעה התובעת בגופה אלא רק בנפשה עקב העובדות שתוארו לעיל? התלייתה של פגיעה נפשית בפגיעה גופנית בלבד, במקרה שכזה, תהא, לדעתי, משום התלייה מלאכותית שאין מקום לאמצה. 13. בשלב זה, בטרם מונה מומחה מטעם בית המשפט לבדוק את התובעת ובטרם חיווה דעתו אם התובעת סובלת מפגיעה נפשית, ובאם כן אזי האם הינה תולדה של האירוע עצמו של תאונת הדרכים או הידיעה על מותו של הנפגע בשלב מאוחר יותר, אינו יכול בית המשפט לקבוע אם יש להחיל את הלכת אלסוחה אם לאו. היינו, באם יקבע המומחה כי פגיעתה הנפשית של התובעת, באם קיימת שכזו, מקורה באירוע התאונה עצמו, כי אז אין מקום להחיל ההלכה האמורה, ובאם יקבע כי מקורה של הפגיעה הנפשית של התובעת היא בידיעה על מותו של הנפגע, כי אז יהא מקום לבחון באם יש להחיל ההלכה הנ"ל. העולה מהאמור הוא, כי אין להחיל במקרה זה, בשלב זה, ההלכות לענין "קרוב נעדר" או "קרוב נוכח" עד לאחר בדיקה של התובעת על ידי מומחה מטעם בית המשפט. בשלב זה ישנו ספק, לכאורה, באם קיימת פגיעה נפשית אצל התובעת ומה מקורה של פגיעה זו. ספק זה, היכול להיות מוסר רק על ידי חוות דעת של מומחה, צריך לפעול לטובתה כעת על ידי ההחלטה למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יבדקה ויחווה דעתו למקורה של פגיעה זו - האם באירוע התאונה עצמו או מהידיעה על מותו של הנפגע לאחר מכן. 14. ב"כ הנתבעת ביקשה לסמוך טיעוניה על ע"א 4446/90 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' יעל ברנע ואח' (לא פורסם - ראה בצלטנר 2578). דא עקא, שם פסק בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אור, כי יש להחיל שם את הלכת אלסוחה כיון שנקבע על פי חוות דעת רפואית של מומחה בית המשפט, שסבלה הנפשי של האם החל להיות משמעותי כמה חודשים לאחר התאונה, כאשר נודע לה על הנכות שנגרמה לבתה - עוורון של העין הימנית. המומחה מטעם בית המשפט לא יכול היה להפריד ולומר כמה תרם כל אחד מהגורמים - נזקה הנפשי כתוצאה מהתאונה ובמצטבר הנזק שנגרם לה כאשר נודע כי נפגע מאור עיניה של הבת - לנזק הנפשי של האם. בע"א 3798/95 (הסנה, חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' חטיב ואח', תק-על 96(2) 656), אשר אף אליו היפנתה ב"כ הנתבעת, נקבע על סמך חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כי הנזק הנפשי הזמני נגרם לבני המשפחה כתוצאה ממותה של האם והרעיה לנגד עיניהם, אך לא נותרה נכות צמיתה. המכנה המשותף לשני פסקי הדין הללו, כי בית המשפט קבע כי יש להחיל את הלכת אלסוחה רק לאחר שמומחה מטעם בית המשפט בדק את הטוענים לפגיעה הנפשית ומסר חוות דעתו לגורם לפגיעה הנפשית. בענייננו, טרם ניתנה חוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט ולפיכך אין בידי בית המשפט הכלים ליידע אם יש להחיל את הלכת אלסוחה אם לאו. כל מה שנוכל לקבוע כי בשלב זה, בטרם חיווה המומחה את דעתו לגורם הסבל הנפשי של התובעת, אין מקום להחיל את הלכת אלסוחה. 15. ער אני לכך כי קיימת האפשרות כי מבחינה רפואית, באם אמנם סובלת התובעת מפגיעה נפשית, לא יהא ניתן להבחין בין הפגיעה הנפשית הנובעת כתוצאה ישירה מן התאונה לבין זו שמקורה בידיעה המאוחרת על מותו של הנפגע, ואזי תעלה השאלה מה התוצאה המשפטית הנובעת מהעדר היכולת הרפואית לבצע אבחנה כזו (השווה: ע"א 3798/95 הנ"ל; ע"א 4446/90 הנ"ל ובר"ע (י-ם) 7/95 הנ"ל). ברם, איני סבור, כי בשלב זה עלינו להתייחס לשאלה זו ונשאירה לעיון לעת הצורך. 16. ב"כ הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם ידחה בית המשפט טענתה הראשונית לענין החלת פסק דין אלסוחה, כי אז אין "ראשית ראיה" לפגיעה נפשית בתובעת. ב"כ התובעת מפנה לרישומי השיחות שנערכו על ידי הפסיכולוגית ובו העלתה התובעת נושא התאונה. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים לנקודה זו ולאחר שעיינתי ברישומי השיחות, נחה דעתי כי ישנה "ראשית ראיה" לצורך במינוי מומחה לבדיקת התובעת כבקשתה, (רע"א 1330/90 שיק נ' מטלון ואח', פ"ד מד(2) 216, 219). בשיחות רבות, במועדים שונים, ודי אם נזכיר את אלה מהימים 12.9.97, 1.10.97, 8.10.97, 13.2.98, 8.6.98, 3.7.98 ועוד, מעלה התובעת לפני הפסיכולוגית את נושא התאונה והשפעתה עליה. ידוע גם, כי כאשר המדובר בפגיעה נפשית יש ולעתים מתגלה התופעה שלא מיד בסמוך לאחר התאונה, אלא פרק זמן לאחר מכן ויתכן כי אף כאן היו פני הדברים כך. 17. בל נשכח, כי בשלב זה דנים אנו בבקשה למינוי מומחה לבדיקת התובעת ותו לא. היינו, יתכן והמומחה, לאחר שיבדוק את התובעת, יקבע כי לא נגרמה לה כל פגיעה נפשית שהותירה נכות עקב התאונה. מאידך, יתכן כי המומחה יקבע כי התובעת, שקיבלה טיפולים אצל פסיכולוגית עוד לפני התאונה ואף המשיכה לאחר מכן ולמעשה נזקקה לטיפולים אלו גם בשנה האחרונה, מצבה הוחמר בין באורח זמני ובין לצמיתות, אולם על השאלות אם נפגעה התובעת פגיעה נפשית עקב התאונה, או אם הוחמר מצבה, בין אם כתוצאה מהתאונה או כתוצאה מהידיעה על מותו של הנפגע, אין בית המשפט יכול לעמוד בשלב זה, אלא רק לאחר שתוגש חוות דעת מטעם המומחה. עם זאת, כיון שהתאונה אירעה בעת שהתובעת עשתה דרכה מהעבודה לבית וזו הוכרה כ"תאונת עבודה" והתובעת לא מיצתה זכויותיה במל"ל, יוטל מימון הביניים על התובעת. 18. לפיכך, מסקנתי היא כי יש מקום להעתר לבקשת התובעת למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי, ולאחר קבלת חוות הדעת, תהא רשאית הנתבעת לשוב ולהעלות טענתה להחלת הלכת אלסוחה, באם יקבע המומחה כי מקורה של הפגיעה הנפשית בתובעת , אם אמנם ישנה, היא בידיעה על מותו של הנפגע ולא בתאונה עצמה. התחום הנפשיפסיכיאטריהמומחהתאונת דרכיםמינוי מומחה